כמה הערות בסיסיות לגבי כדורגל,
המשחק נגד ארגנטינה, וביטולו: בטח כבר הזכירו שבשנת 1986 נבחרת ארגנטינה המהוללת ערכה משחק ידידות מול נבחרת ישראל. זה היה באצטדיון רמת גן אפוף הזיכרונות. ההצגה היתה בכיכובם של דייגו מראדונה, חורחה ולדאנו ובורוצ'גה. דרך אגב, ראיתי אז את המשחק ברמת גן.
לגבי מוסקבה, צפו לאחד הטורנירים המשעממים. אם הברזילאים לא מתעניינים בנבחרת שלהם ולא באים לראות משחקים, סימן שבכלל הכדורגל בירידה, והמעורבות של הפלשתינים בתחום היא בהחלט גורם בתהליך.
שמעון פרס כזכור היה אשף בארגון אירועים כאלה, כולל כדורגל, לצורכי יחסי ציבור. עצמיים, לאומיים, מה שלא יהיה. כן, זאת כנראה היתה טעות לתת פתאום למשחק כזה ממד מדיני ראוותני על ידי העברתו לירושלים. מירי רגב איננה שמעון פרס ודיפלומטיית הכדורגל וכוכבי הקולנוע שלו. אבל באמת, לא היא הסיפור.
הסיפור האמיתי הוא שאנחנו חיים בעיצומה של תקופה שאפשר לכנותה "מהפכת התרבות" - אולי מהפכת התרבות השנייה. יש בה כל התכנים העקובים מדם של מהפכת התרבות הסינית משנות ה־60, זהו העידן החדש של "משמרות המהפכה". זה הורס את התרבות האמריקנית כפי שזה הורס גם את הספורט והכדורגל. במסגרת המערכה הבינלאומית הזאת ישראל מוצאת את עצמה במוקד השבר האידיאולוגי ההיסטורי. יותר נכון, על המוקד. אם יש תוצאה אחת חיובית לפיצוץ ביקור הנבחרת זו עמדתו הברורה של הנשיא ריבלין, שאמר: "הפוליטיזציה שטמונה בצעד הארגנטינאי מדאיגה אותי מאוד. יש ערכים שגדולים גם יותר ממסי".
ריבלין הוא תותח־על בהשפעתו על דעת הקהל. האם תצמח אצלו ההכרה כי אלה בתוכנו התומכים ישירות או בעקיפין בחרם על ישראל אינם ראויים ללגיטימציה שהם מקבלים? יש להעמידם במקומם. ערבים כיהודים. ארגונים ידועים בפוליטיקה הישראלית הם מנועי תבערה המעודדים שנאה נגד ישראל באירופה ובתנועת ה־BDS.
מאז 1986, המהפכה הפלשתינית צברה הרבה מאוד כוח אש מדיני. היא הפכה מעניין של
שמאל רדיקלי לשנאת ישראל מכובדת בסלונים הבורגניים של המערב. אם מנהיג כנופיה כמו ג'יבריל רג'וב מסוגל להלך אימים על נבחרת הכדורגל - הטובה בעולם? - ולייצר צונאמי של איומי טרור על השחקנים ועוד לצאת מנצח, אז אנחנו נמצאים ב"זמנים מודרניים". האנטי־ישראליות, שהיא האנטישמיות הקטלנית החדשה, היא קלף אסטרטגי רב־עוצמה. היא מאחדת ניגודים אידיאולוגיים כמו אסלאמיסטים הרובצים עם פמיניסטיות; והיא מפלגת ומפוררת את החברות הדמוקרטיות מבפנים.
בארגנטינה מוכת הטראומה של הטרור האיראני בלב בואנוס איירס, יש כנראה אהדה מתמשכת לטרור. זה לא סימן טוב למסי, שאנשים יכולים להפעיל נגדו טרור אידיאולוגי ולצאת מזה בשלום.
