כשהאגו מנצח - מערכת הביטחון מפסידה
קרב הקרדיטים על התקיפה בסוריה מזיק הן להיסטוריה והן להווה • בפועל כל הגורמים עבדו ביחד • טועה מי שחושב שאין לכך השלכות על הארגונים • פרשנות
מלחמות הקרדיט על הפצצת הכור רק מזיקות// צילום: ארכיון
מלחמות קרדיט אינן זרות לצמרת המדינית־ביטחונית. ההיסטוריה הקצרה של ישראל משובצת בהן – בהצלחות וגם בכישלונות. מבצע "מחוץ לקופסה" אינו חריג בעניין הזה, ולמען האמת – היה מוזר לו דווקא באירוע כל כך חריג היתה משתררת אידיליה בין כל הנוגעים בדבר, בהם יריבים מרים כמו צמד האהודים – אולמרט וברק – או צמד הארגונים – מוסד ואמ"ן.
חלק מהביקורת שנשמעה אתמול מוצדקת. התנהלותו של אהוד ברק במקצת הדיונים היתה מוזרה, לכל הפחות, ונדפו ממנה ניחוחות אישיים. גם הדרך שבה בחר להחליף – מעכשיו לעכשיו – את עמיר פרץ במשרד הביטחון היתה לא קולגיאלית, בלשון המעטה. אבל מקטרגיו של ברק גם מנצלים את העובדה שהוא מטרה נוחה; האמת היא שלברק מגיע לא מעט קרדיט על שיקום הצבא והכנתו לאפשרות שתקיפת הכור תתדרדר למלחמה, וגם למתווה התקיפה שגובש לבסוף.
כשל במשך שנים בזיהוי תוכנית הגרעין הסורית. נכון שגם למוסד יש חלק בכך, אבל עוצמתו של אמ"ן כסוכנות איסוף גדולה פי כמה – בוודאי בהיותו גם המעריך הלאומי. ברגע האמת, המוסד היה זה שהביא את "ידיעת הזהב" (או ליתר דיוק: תמונות הזהב) שאישרה את החשדות; הקרדיט שהוא קיבל על כך היה קטן מחלקו האמיתי בפרשה, ובוודאי מחלקו בה של מאיר דגן, וגם של פרדו עצמו. בהיבט הזה, מלחמות היהודים שפרצו אתמול היו על מקומם של גיבוריהם בהיסטוריה. כל אחד מנסה לשפר את מעמדו, לעתים על חשבון אחרים. יש בכך לא מעט כיעור: הסיפור גדול מספיק ויש בו מקום לכולם, וממילא העניין הלאומי בו חשוב בהרבה מהעניינים האישיים. אבל יש בכך גם לא מעט היגיון: אנשים עבדו קשה, לקחו סיכונים ועמסו על כתפיהם אחריות. מגיע להם ליהנות לפחות מקמצוץ מההילה.
הבעיה היא שהקרבות האלה מזיקים פעמיים. להיסטוריה – מרגע שהגיע המידע, התיישרו כל הגורמים ועבדו לפי הספר עד לתקיפה עצמה ולתהליכים שמנעו מלחמה לאחריה; ולהווה – טועה מי שחושב שאין לכך השלכות על הארגונים כיום ועל התהליכים שהם מנהלים.
ובעיקר, הקרבות האלה מזיקים לסיפור עצמו. המסר הצלול שאמור היה לעבור אתמול היה שישראל לא תאפשר לאויביה להשיג נשק שיסכן את קיומה. מי שהבינה זאת היטב היתה דווקא הסביבה: זה לא מקרי שבהנהגות ערב או בכלי התקשורת המובילים בעולם הערבי – בדגש על סוריה – לא נשמעו התייחסויות לפרשה. חבל שבישראל הבינו זאת פחות.
בשולי הדברים, נשמעה אתמול ביקורת על החלטת הצנזורה להתיר את פרסום הפרשה. מי שמצוי בפרטים לא יכול היה שלא להתקומם; לא רק כי כל הגורמים היו בחודשים האחרונים בסוד הפרסום הצפוי, אלא כי מהביקורת נדף ריח פוליטי עז כאילו הפרסום נועד לשרת גורם כזה או אחר. האמת היא שההחלטה היתה מתבקשת כבר זמן רב: אם סוריה לא מגיבה בשנים האחרונות על שלל תקיפות ישראליות בשטחה, מה הסיכוי שהיא תגיב על תקיפה שבוצעה לפני יותר מעשור?
