פטיש 5 קילו על הראש
בראד גרינברג, שמחבר בימים אלה שמונה ניצחונות רצופים עם מכבי אשדוד, לא מתעסק בצברים שמזלזלים בו וצוחקים • הוא פשוט נותן לכולם מכה חזקה

לעיתים נדמה שסצנת הכדורסל הישראלית כל כך עסוקה בעצמה ובתחושה שהמציאו כאן את הכדורסל, שגם אם דמות כדורסל משמעותית כמו בראד גרינברג תכה בסצנה על ראשה עם פטיש 5 קילו, היא עדיין תזלזל בהתנשאות על הזר שלא יושב בפרלמנטים של בתי הקפה של הפיק אנד רול, ולא מסתחבק עם הגאונים הטקטיים שיודעים לקחת אליפויות בנערים, אבל לא יודעים לפתח שחקנים.
ומאז חודש ינואר, זה מה שבראד גרינברג עושה בעצם: מכה בליגה בפטיש, עם קבוצה מאשדוד, עיר שבה הכדורסל קצת פחות פופולרי מדיג, טורניר השש בש של העדה הגיאורגית ואליפות הקנסות לבתי עסק פתוחים בשבת. תוסיפו לזה את התקציב הנמוך בליגה, הרכב של שלושה זרים ושחקנים ישראלים שהתנדנדו בין קבוצות ללא יומרות לליגה הלאומית לבין לפרישה לתחביביהם, ותקבלו סינדרלה שרוקדת בנשף כבר כמעט חודשיים, מנצחת שמונה משחקים ברצף (שישה בליגה), והשעון מסרב להגיע לחצות, בואכה חצי גמר גביע מול מכבי ת"א.
אבל נדמה שגרינברג כל כך עסוק ביום יום של הכדורסל ובאהבה שלו למשחק, שכלל לא אכפת לו מה אומרים. האיש אימן במכללות קטנות וגדולות, היה עוזר מאמן ומאמן ראשי, מילא תפקידים ניהוליים יוקרתיים באן.בי.אי, עבד כסקאוט, כמאמן לאומי (קוסובו וונצואלה), ומכיר את המשחק כל כך לעומק, בפרטי הגנום שלו, באמריקניות היסודית, הקלישאתית, הסכרינית שלו. לנו היא לעיתים נראית ארכאית, אבל ככה המשחק משוחק שם, בקלישאות שעבודה פלוס אמונה שווה תוצאות.

לעיתים זה עובד כבשורה של הגאון הזר, לעיתים זה קורס כאפיזודה נטולת הקשר מקומי. עם התאמות נכונות ברמת ציוות השחקנים, זה עבד לו במכבי חיפה עם אליפות, וזה מה שעובד לו עכשיו באשדוד. ודווקא הזרות הזו, עם מחסום השפה, גורמת לו לשמור על ראש צלול בשמש האשדודית, והוא לא מתעסק במה אומרים עליו הראשים המדברים בטלוויזיה, מה כותבים או מה מצייצים.
מה שקובע זה מה עושים השחקנים שלו. והשחקנים של גרינברג עושים לו בעיקר כבוד. לטענתו, כי הם מזהים בו את התשוקה למשחק שמשתווה לתשוקה שלהם, ובגלל הדרישות שלו, שהן קשוחות אבל הוגנות. אם מדריכי הורים רוצים למצוא דמות לחיקוי עבור אהבה קשוחה, נדמה שגרינברג יכול להיות מועמד אידיאלי.
כוחה של היררכיה

כן, טיפוס קשוח, גרינברג. באנגלית זה נקרא מאמן תובעני. על פי גרינברג, הכבוד שלו הוא זוכה מהשחקנים הוא לא בגלל הרזומה שלו אלא בגלל שהוא דורש מהם סטנדרטים שמהם השחקנים יוכלו להתקדם ולהשתפר. כי כדי ליצור משהו כזה טוב כמו מה שקורה באשדוד הנוכחית יש צורך בלב ורצון חזק. וכשחבורת שחקנים עם מוסר עבודה, נטולי אגו, שמה דגש על משחק קבוצתי, ומכירה בהיררכיה שלה, דברים טובים קורים, וזה יותר חשוב מתרגיל התקפה מבריק.

קרדיט גדול לכך גרינברג נותן לג'ראלד לי, איש הדבק של אשדוד, שתמיד חושב קבוצה ויוצר אווירה כזו בחדר ההלבשה ועל המגרש. לכן מי שצופה בכדורסל של גרינברג ומצפה להשתלמות מאמנים משודרת שתרעיד את עולמו, טועה. מקסימום הוא יקבל כמה טרוניות עסיסיות, מוגזמות, כלפי שופטי המשחק. הכדורסל הגרינברגי כפי שהוא בא לידי ביטוי באשדוד הוא כדורסל פשוט, רזה, מבוסס על ריווח, תזמון ובידודים. וגם ההתעסקות המוגזמת עם השופטים נראית כמו צורך של גרינברג, מעבר לאוורור של תסכולים, להראות לשחקנים שיש להם את הגב שלו והוא ישמש להם פה אם יקופחו. כל מה שהם צריכים לעשות זה לתת לו את מירב המאמצים שלהם, להיות פתוחים לאימון ולאהוב את המשחק. שלושה עקרונות שכל תסריט של סרט נעורים אמריקני עם סוף טוב מבוסס עליהם.