מאהב לטיני
אחרי שיצא מהארון והקים משפחה, הזמר ריקי מרטין מגלם את המאהב הצבעוני של ג'אני ורסצ'ה בסדרה חדשה ומדוברת - שמרגיזה את משפחת המעצב המנוח

כמו בלהיט הריקודים הגדול שלו, החיים של ריקי מרטין עדיין לגמרי לוֹקָה. שמונה שנים אחרי שיצא מהארון, הזמר ממיס הלבבות מפורטו ריקו לא מפסיק לחצוב לעצמו נישות מאתגרות. ומה יותר מאתגר מאשר לככב בסדרה מדוברת על אחת הדמויות הנודעות בעולם האופנה, שחייה לוו בהסתרה אחת גדולה והסתיימו בטרגדיה.
בגיל 46, מרטין מבין דבר או שניים בנזקי ההסתרה. אחרי הכל, היציאה מהארון הפומבית שלו כגיי, בתחילת 2010, היתה קו פרשת הטקילה של חייו המקצועיים והאישיים. "אני גאה לומר שאני גבר הומוסקסואל בר מזל, ושאני מבורך להיות מי שאני", הכריז אז רשמית, במסגרת יחסי הציבור לאוטוביוגרפיה שהוציא לאור.
"כשהתחלתי לכתוב את קורות חיי התקרבתי לאמת שלי, וזה דבר שאני רוצה לחגוג", הסביר. "רבים אמרו לי, 'ריקי, זה מיותר, כל הדברים שעבורם עמלת וכל מה שבנית יקרוס', והרשיתי לעצמי ליפול בפיתויי הפחדים וחוסר הביטחון. אבל שנים של בחינה עצמית הפכו אותי לחזק יותר. הזכרתי לעצמי שקבלה מגיעה מבפנים, ושהאמת תעניק לי כוח לבטא רגשות שלא ידעתי שקיימים בי".
כעת, כשהוא מנהל זוגיות עם גבר ושלם עם עצמו יותר מתמיד, רק טבעי שימצא את עצמו מגלם תפקיד טלוויזיוני משמעותי ראשון זה שני עשורים, בפרויקט המדובר "הרצח של ורסצ'ה". בסדרה, שעולה השבוע (חמישי ב־yes EDGE) ונחשבת לאחת ההבטחות הגדולות של חורף 2018, מגלם מרטין את בן זוגו הסמוי של אייקון האופנה, הגבר שרומן האהבים ביניהם נשמר סוד כמוס.
"הרצח של ורסצ'ה" היא העונה השנייה במיני סדרה האנתולוגית "סיפור פשע אמריקני", שעליה חתום אחד מיוצרי הטלוויזיה המבוקשים והעסוקים בהוליווד, ריאן מרפי, שאחראי גם ל"גלי", לאנתולוגיה "אימה אמריקאית" ול"אויבות: בטי וג'ואן". הסדרה מגיעה שנתיים אחרי הסיבוב הראשון עטור השבחים והרייטינג, "אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון", שגרף תשעה פרסי אמי, כולל למיני סדרה הטובה ביותר ב־2016.
הפעם בחר מרפי להתמקד ברצח מעצב האופנה האיטלקי הנערץ ג'אני ורסצ'ה, שנורה למוות על מדרגות אחוזתו במיאמי ביץ', ביולי 1997. את ההתנקשות ביצע צעיר ששמו אנדרו קונאנן, שפיתח אובססיה כלפי ורסצ'ה והוגדר כבעל הפרעות נפשיות וכמי שהעניק שירותי זנות לגברים מבוגרים עשירים, כדרך להשפילם ולקפד את חייהם. קונאנן נכלל ברשימת המבוקשים ביותר של הבולשת הפדרלית בארה"ב, והוא שם קץ לחייו שמונה ימים אחרי הרצח המתוקשר.
* * *

אף שהסדרה עוסקת בעיקר בהומופוביה של שנות התשעים, בקשיים שחוותה אז הקהילה הגאה ובניסיון להתחקות אחר חייו המורכבים של קונאנן (שאותו מגלם דארן כריס מ"גלי"), משפחת ורסצ'ה מיהרה להביע את זעמה כבר בשלבי ההפקה הראשונים. "המשפחה לא אישרה ולא היתה מעורבת בשום צורה בסדרה", נמסר מטעמה. "ורסצ'ה לא אישר את הספר שעליו מבוסס חלק מהסדרה, ולא היה מעורב בכתיבת התסריט, ולפיכך יש להתייחס לסדרה הזו כאל יצירה שהיא בדיה".
את העלילה מוביל השחקן הוונצואלי אדגר רמירז ("זהות אבודה", "כוננות עם שחר"), שלו דמיון פיזי מובהק לג'אני ורסצ'ה, ולצידו משחקת זוכת האוסקר פנלופה קרוז את דמות אחותו דונטלה, שהמשיכה את דרכו בחברה אחרי מותו.
ואגב, דווקא הליהוק המסקרן של קרוז התברר כאכזבה. אין לה נוכחות משמעותית לאורך תשעת הפרקים, והיא לא נטלה חלק פעיל משמעותי בקידום הסדרה, שכן מבטאה הספרדי לא תואם לאיטלקי של דונטלה האמיתית. זאת ועוד, המראה הצעקני של דונטלה, שמאופיין בשיער מחומצן ובפנים משופצות, עבר ריכוך לא אמין למען קרוז. מרפי הקפיד לציין בראיונות שהשתיים מיודדות במציאות, ורמז שהלוק המעודן נעשה בכוונה שלא להעליב את הגברת ורסצ'ה.

מרטין מגלם את אנטוניו ד'אמיקו, דוגמן לשעבר שעבד כמעצב בבית האופנה של ורסצ'ה, שם הכירו השניים ב־1982 והפכו לזוג - עד למות המעצב.
"זה ללא ספק ג'וב שלא הייתי כשיר לקחת על עצמי עד היום", מודה מרטין בתחילת הראיון לקידום הסדרה. "אנטוניו הוא בטח לא דמות שיכולתי להבין או להכיל בעבר. רק כשעיכלתי עד כמה לא הוגנים היו התכתיבים שהוטלו על ג'אני ואנטוניו להצניע את הזוגיות שלהם - השתכנעתי שהתפקיד בשבילי".
אתה מכיר את החומרים האלה מקרוב. בעצמך הסתתרת שנים ארוכות.
"חוויתי על בשרי דברים כאלה, את העליות והמורדות, התסכול וחוסר הוודאות, הפחד שכל הקריירה יכולה להימחק במחי יציאה מהארון, רק כי החברה שלנו לא פתוחה עדיין בנושא. ההשתתפות בסדרה היא משהו שהייתי חייב לעצמי. אני חייב לתת עכשיו את קולי כדי להביא את האמת, למען אחרים שלמרבה הצער לא זכו לעשות את זה".
מרטין שופע חיוכים ואנרגיות מהרגע שהוא פוסע לחדר, מברך לשלום לא רק בלחיצת יד אלא גם בחיבוק דובי. בסוף הראיון הוא מציע מיוזמתו שנצטלם לסלפי. הוא עוטה זקן ושיערו צבוע בשחור. "זה לטובת התפקיד, עד שיגידו לי אחרת. למקרה שיצטרכו צילומי השלמה", הוא מסביר.
הוא מגלה כי בניגוד לעמדת משפחת ורסצ'ה, הוא דווקא קיבל תמיכה מד'אמיקו, שמאז הרצח שב לאיטליה, ובגיל 59 משמש מנטור למעצבים צעירים. "כבר בשיחת הטלפון הראשונה בינינו אנטוניו שיתף אותי ברגע הקשה מכל עבורו, כשהוא נכנס לתחנת המשטרה במיאמי ביץ' והחוקרים הציגו בפניו תמונות של חמישה חשודים, אחד מהם היה קונאנן הרוצח", מספר מרטין בהתרגשות.
"לא ידעתי למה לצפות כשקיבלתי את ההצעה לשחק בסדרה. התחלנו לצלם עוד לפני השיחה הראשונה עם אנטוניו, אבל קראתי ראיונות איתו, חקרתי מה אנשים חושבים עליו ובדקתי מה אמרו עליו בתקשורת. התברר שיש לנו מכרים משותפים.
"כשהתחלנו לדבר בטלפון מחיתי דמעה והשתנקתי לרגע. התרכזנו רק בצדדים החיוביים. הוא סיפר לי על אהבתו לג'אני, וידעתי שזה מה שאני רוצה להביא לדמות. זאת טרגדיה יוונית עם סוף נורא והרבה חוסר צדק, אבל במקביל זה סיפור של אהבה גדולה שאותה לא היה אפשר לרסק. למדתי על טיב מערכת היחסים ביניהם, והבנתי עד כמה היא דומה לזוגיות שיש לי ולמכשולים שנדרשתי אני לעבור. ככל שחקרתי את יחסיהם, זה שפך אור על מי אני במערכת יחסים, ועל הבחירות הנכונות והרעות שעשיתי בעבר ושמהן צמחתי רוחנית".
עד כמה חדרת לפרטי היחסים ביניהם?
"התנצלתי בפני אנטוניו שאני שואל שאלות אינטימיות, אבל הסברתי לו שאני רוצה להבין לעומק את הקשר ביניהם, להיות אמיתי ככל האפשר. תיארתי לעצמי שזה יעורר אצלו מחדש את הכאב. יש בסדרה סצנות שמראות אותם מארחים במיטתם כמה גברים, ועוד סיטואציות מיניות שאולי יגרמו לחלק מהצופים להרים גבה. אבל אין בזה שום דבר פסול. הם היו פתוחים לדברים נוספים, והכל נעשה בכיף ובבגרות. הם הרשו לעצמם לשחק באש דווקא בגלל האמון ההדדי ביניהם".
את ג'אני ורסצ'ה עצמו הכרת אישית?
"לצערי, לא פגשתי אותו מעולם, וגם לא את משפחת ורסצ'ה, כי בניינטיז הייתי פרזנטור של בית האופנה המתחרה, ארמני. כשקיבלתי הזמנות לתצוגות של ורסצ'ה נאלצתי לסרב, מפאת המחויבות לארמני, שלא אהב את זה. בדונטלה נתקלתי באירוע כזה או אחר, אבל לא ממש נפגשנו.
"בשיחה הטלפונית שלנו, אנטוניו סיפר לי על מוסר העבודה של המשפחה ושל בית האופנה, על האתיקה שלהם. הוא הסביר כמה מתוחכם היה ג'אני בעיצובים שלו וסיפר לי על אוסף יצירות האמנות שהוא החזיק. כיצד חי באינטנסיביות ובעושר. מבחינתי, משמח שזה ניכר מאוד ויזואלית בסדרה, כל הניואנסים הקטנים בעיצוב".
איך היתה העבודה לצד פנלופה קרוז?
"היו לנו הרבה רגעי בכי וצחוק סביב אחדות הגורל של הדמויות שלנו. היא נתנה לי חיזוקים בתחילת כל יום, והפכנו לחברים. פנלופה תישאר בחיי לנצח. אנחנו מכירים שנים רבות, והיא עזרה לי בעמותה שהקמתי, נסעה להודו וסייעה במאמציי להילחם בתופעת סחר בבני אדם, כך שפתאום לגלם ביחד דמויות בטלוויזיה היה סוריאליסטי".
איך אתה מסתדר עם המחאה של משפחת ורסצ'ה על הסדרה?
"לדעתי, בניגוד להצהרות שלהם, עשינו סדרה שמכבדת את המורשת של ג'אני ואת הקרובים לו. בשיחה עם אנטוניו הבטחתי לו שהעולם יתאהב בזוגיות שלהם, ושיותר מכל אני מקווה שהצופים יבינו את היופי הטמון בחיבור ביניהם. מאוד שימח אותו לשמוע את זה. בבסיס הקשר ביניהם עמדו האמון והכנות של אנטוניו מול ג'אני, שהורגל להיות מוקף באנשים צייתנים. אנטוניו האיץ בו להקדיש זמן לחיים, ולא רק לעבודה. הוא היה מרים את קליפות הבננה שג'אני השליך, או את המגבת שהשאיר אחריו בחדר האמבטיה. הוא דאג לג'אני, והיו כאלו שהדבר חרה להם. ג'אני תמיד הגן על אנטוניו כשניסו להשמיץ אותו באוזניו".
* * *

בשנתיים האחרונות מרטין חי עם חואן יוסף, אמן וצייר ממוצא ארמני־כורדי שגדל בשבדיה, ושצעיר ממנו ב־12 שנים. השניים מגדלים יחדיו את בניו התאומים בני ה־9 של מרטין - ולנטינו ומתאו - שנולדו בסיוע אם פונדקאית. לפני שנה וחצי הכריז מרטין רשמית שהוא ויוסף מאורסים.
האינטנסיביות של הצילומים, הוא מודה, חלחלה גם אל חייו האישיים. "היו ימי צילום ארוכים, ועד שהגעתי הביתה הילדים כבר ישנו. אני הייתי אחראי להעיר אותם בבוקר ולטפל בהם. ביקשתי מבן זוגי ומכל בני המשפחה שיתמכו בי במהלך העבודה על הסדרה, כי מבחינתי זה הג'וב הכי רציני שאי פעם יצא לי לחוות. הנטל הרגשי היה עוצמתי, ונשאתי אותו מדי יום.

השתדלתי לסיים כל יום צילומים בנהיגה הביתה לבד, כשאני פותח את חלונות הרכב ופשוט משחרר צעקה, בוכה בהיסטריה, או צוחק בקולי קולות. זה שחרר אותי לפני שנכנסתי הביתה. בן זוגי אמר שהוא מרגיש כאילו הוא מבלה במיטה עם שני אנשים שונים. במהלך הצילומים הוא נהג לשאול אותי, 'נו, אז מי אתה הלילה?' ונראה שזה היה תלוי במבטא שבחרתי (צוחק). אני יכול לדבר במבטא פורטו־ריקני ויכול להישמע גם אמריקני. עכשיו אני יודע לדבר גם במבטא איטלקי. יש כל מיני אופציות. לכן תמיד אני עונה לו 'כבה את האור בחדר השינה, ואז תגלה מי אני הלילה'".
אתה מתחרט שלא יצאת מהארון קודם?
"אני הראשון שיעיד שהייתי בארון יותר מדי זמן. לכן מרגש אותי ללמוד מה ג'אני עבר כשיצא מהארון, ולספר את זה באמצעות הסדרה, לדבר על הנושא בראיונות. כולם ידעו על הזוגיות שלו עם אנטוניו, אבל זה לא היה משהו שמדברים עליו. הם לא יכלו לחיות בצורה פתוחה כפי שהיו רוצים. זה מחזק את האמונה שלי שאני צריך לחיות הכי גלוי וכן שאני יכול, בכל הקשור למערכת היחסים בחיי, כי המצב שבו הם היו נתונים הוא בלתי אפשרי.
"וכן, ברגע שיצאתי מהארון הוצפתי מייד בתחושה עילאית של 'למה לא עשיתי את זה קודם'. בשנות התשעים הסתרתי את בני הזוג שלי, נהגתי באנוכיות מוחלטת, כי לא התחשבתי ברגשות שלהם ובמידת הפתיחות המינית שלהם. הפחד הטיפשי, שלא הרפה ממני, היה האשליה שהכל ייגמר ברגע שאכריז שאני גיי. אני מאושר שאני יכול להראות - גם דרך הדמות והסדרה - כמה הזהות שלי והמשפחה שלי לגמרי נורמליות.
"מעל הכל הבנתי עד כמה כל אדם מוכרח להיות גלוי עם האהבה שלו, ולהיות שקוף באשר לזהותו. כל המעצורים שנועדו להגביל את האהבה חייבים להישבר. מי יכול להכתיב לנו מה זו מערכת יחסים? כל אדם מחליט בעצמו. לא ייתכן שהרגשות שלי יהיו בבחינת פשע".
אנריקה מרטין מוראלס נולד בסן חואן, פורטו ריקו, בערב חג המולד 1971, לאם רואת חשבון ולאב פסיכולוג, שהתגרשו כשהיה בן שנתיים. יש לו חמישה אחים למחצה, ואת ילדותו העביר בין בתי הוריו, כשהוא שר במקהלת הכנסייה. בגיל 6 החל להופיע בפרסומות, וכשמלאו לו 12 הצטרף כסולן ללהקת הבנים הלטינית הצעירה "מנודו", מה שסייע להפיכתו לכוכב נערץ בקרב נערות.
כשדעכה פופולריות הלהקה יצא לדרך עצמאית - כזמר וכשחקן טלנובלות. הוא הוציא עשרה אלבומים באנגלית ובספרדית (לא כולל אוספים ואלבומי הופעה) ומכר יותר מ־70 מיליון עותקים, עם להיטים דוגמת "Maria". לפריצה המשמעותית זכה בסוף שנות התשעים עם המגה להיט "Livin' La Vida Loca", שהזניק את ז'אנר הפופ הלטיני לגל שעליו דהרו שמות כמו ג'ניפר לופז ומארק אנתוני.
הונו האישי מוערך בכ־60 מיליון דולר, וכולל בתים במיאמי, בלוס אנג'לס, במדריד ובריו דה ז'ניירו. בשנים האחרונות שימש מנטור ב"דה וויס" באוסטרליה ובמקסיקו והתארח בין השאר ב"גלי" של ריאן מרפי, בפרק שהוקדש לשיריו - ובדיעבד סלל את דרכו לסדרה על ורסצ'ה.
"אני סוגר עכשיו מעגל מאז התפקיד הראשון שלי בגיל 15, בטלנובלה ארגנטינאית. גילמתי שם יתום שכל הזמן בכה. בהמשך שיחקתי בסדרה במקסיקו, שחיברה בין משחק למוזיקה, והרגשתי שזה מחזק אותי כאמן. גם כשהתחלתי להוציא אלבומי סולו, ביליתי ארבע שנים מחיי באופרת הסבון 'בית חולים כללי', וזה מאוד סיפק אותי".
במה המשחק שונה משירה מול קהל?
"כשאתה עומד מול 100 אלף איש באצטדיון, אתה חש חשוף ופתוח - וזו הרגשה מופלאה. כשאתה משחק, אתה מאוד מדוד בפעולות שלך, בטקסט שניתן לך. אני יודע לשחק, לרקוד ולהופיע במחזות, אבל המוזיקה לעולם לא תיפסק מבחינתי".
ב־2016 הופעת בישראל וזכית לחיבוק חם.
"אני רוצה להודות דרכך לכולם. היו אנרגיות נהדרות בהופעה בתל אביב, ומאוד נהניתי. זו עיר יפהפייה והקהל היה מקסים. אשמח לשוב אליכם".
הפרויקט הבא של מרטין הוא מופע הקבע החדש שלו בלאס וגאס, שיושק באפריל הקרוב, עם 50 הופעות שיפוזרו לאורך 14 חודשים - ועם אופציה להמשיך. בכך הוא מיישר קו עם מה שהפך ליעד מבוקש למופעי פופ של כוכבים כמו בריטני ספירס, סלין דיון ובקרוב גם ליידי גאגא.
"לעת עתה, וגאס היא המפלט שלי, זהו מגרש המשחקים האולטימטיבי. כשאני מופיע הלב שלי פועם במהירות, וכל כולי עור ברווז. אני 35 שנים בשואוביז, ומעולם לא חשתי בשיא כמו עכשיו. אני מלא השראה, וזה הרבה בזכות הסדרה".
הוא חולם לביים בעתיד סרט שיבוסס על ספר מתוך הקאנון הקלאסי הדרום־אמריקני, אבל בינתיים רווה נחת מכל רגע על המרקע. "הטלוויזיה היא מפלצת שונה בתכלית מהתיאטרון ומהסדרות שבהן הופעתי בעבר בדרום אמריקה. ברגע שהבמאי קורא 'אקשן', מכלול של רגשות מציף אותך - וזה משהו שהתאהבתי בו. זאת האופוריה החדשה בחיי. אני לא נרדם בלילה מרוב אדרנלין".
מה תיקח איתך יותר מכל מהסדרה?
"בדרך כלל במאים מגיעים לסט עם בקשות מאוד ספציפיות, ואני כשחקן יס־מן עשיתי תמיד מה שדרשו ממני. הפעם יכולתי לעוף. כל בחירה שלקחתי - אם זה תנועת גוף, מבטא או מניירות - הפכה אותי ממש לדמות שגילמתי. זו הרגשה שאני לא מסוגל להגדיר כמה היא יוצאת דופן. אני מכור!"