השוטרת, שקיבלה את השיחה כותבת, כי האיש "נשמע חושש ומפוחד, אך אמין". המשטרה איתרה מהיכן בוצעה שיחת הטלפון הזאת וטכנאי זיהוי נשלח באופן מיידי למקום ממנו בוצעה השיחה – טלפון ציבורי בפתח-תקווה. התיאור הזה מתועד בחומרי החקירה, אך משום מה נפקד מהם ממצאיו של הטכנאי וכן, תוכן השיחה המוקלט, שיכול היה להקל על איתורו של אותו אדם, למשל על פי מאפייני קולו.

חוקרי המשטרה ביצעו תשאול לתלמידים רבים, והקפידו לשאול אותם האם נסעו מחוץ לקצרין במהלך סוף השבוע שלאחר הרצח ואם כן, להיכן.

האם הניסיון לאתר את אותו תלמיד כיתה ח' המדובר צלח? בחומרי החקירה מתואר איתור שלושה תלמידים מהשכבה של תאיר, שיש להם משפחה בפתח-תקווה. השלושה, יחד עם חלק מהוריהם, תושאלו בבתיהם ואמרו, כי לא יצאו מקצרין במהלך סוף השבוע ולא ביקרו בפתח-תקווה. המשטרה הסתפקה בבדיקה הזאת, למרות שבמזכר מצוין במפורש כי מדובר באירוח "או אצל חברים או אצל משפחה".

אנשי המשטרה והפרקליטות מתגאים כי חקרו ותשאלו מעל 500 עדים, אבל להפוך את מחזור כיתות ח', שלמדו בו 89 תלמידים, ולאתר את אותו תלמיד, זה כבר קשה מדי.

למרות, שלא מדובר בפעולת חקירה מסובכת מדי או מורכבת בצורה יוצאת דופן, וברור לכל אדם סביר כי כיוון החקירה הזה לא מוצה, אומר חוקר המשטרה על דוכן העדים כי הכיוון הזה "נשלל". ואני שואלת היכן היה עורך הדין שחוקר את העד? האם הוא נרדם? איך בית המשפט מסתפק באמירה הסתמית הזאת של העד, המופיע בפניו, ולא דורש לראות עבודת חקירה יותר רצינית ומעמיקה?

פתרון התעלומה היה מונח לפני החוקרים, גם במקרה זה, ולמישהו בער להפסיק את החקירה באופן שערורייתי, ולהתביית על "החשוד הפוטנציאלי" היחיד, שהמשטרה התעקשה להוכיח את אשמתו.

גם 11 שנים לאחר שבתי, תאיר, נרצחה ניתן להגיע למידע הזה. פונה מכאן לאותו מתקשר אלמוני ולכל אדם אחר, שמחזיק מידע אודות הרצח ומבצעיו לפנות אלי, גם בצורה אנונימית, באמצעות מכתב מודפס לכתובת מגורי או למייל (רח' המשושים 7, קצרין 12900 - [email protected]) ולפרט מה קרה באותו היום, שבו חיי תאיר נגדעו בצורה כל-כך אכזרית ופתיל חיי לעולם לא יהיה כשהיה.