זה מתחיל בדיווח זניח במבזקי החדשות • עוד הרוג או הרוגה בתאונת דרכים • עבור רובנו, בכך יסתיים העיסוק בנושא
זה מתחיל בדיווח זניח במבזקי החדשות. עוד הרוג או הרוגה בתאונת דרכים. עבור רובנו, בכך יסתיים העיסוק בנושא. משם, יעברו המבזקים לדיווחי מזג האוויר ולדיווחי התנועה. אבל לאחרים דיווח זה יבהיר חד וחלק: זהו. מרגע זה החיים מתהפכים. שום דבר לא יהיה כשהיה.
לעולם לא אשכח את שיחת הטלפון שבה גיליתי כי הוריי היו מעורבים בתאונה קשה. אז עדיין לא הבנתי מה בדיוק קרה להם. לא הרגשתי את האדמה רועדת. איני זוכרת עוד הרבה מאותו היום, אבל לעולם לא אשכח את קצין הנפגעים המשטרתי שהגיע להודיע לי שבתאונה הזו, שאת הדיווח עליה שמעתי שעות ספורות לפני כן ברדיו ובכלל לא התייחסתי, איבדנו את אמא שלנו. בבית החולים גם גילינו את חומרת הפציעה של אבי, שגררה איתה חודשי אשפוז ארוכים.
לא אספר לכם על רגע התאונה, כי למזלי, לא הייתי שם. אני רוצה לספר לכם על החיים שאחרי. על הרגע שבו אתם נאלצים להיפרד מאהוב ליבכם, כשאתם עדיין בהלם, עדיין לא מבינים איך זה קרה לכם.
על הימים שאחרי, כשאתם כמו מהלכים בערפל, לא יודעים היכן בדיוק נמצאת הקרקע ואיך חוזרים ללכת עליה. על התקופה הארוכה של שהייה רציפה בבית החולים, בניסיון להשיב את ההורה היחיד שנשאר לנו לחיים נורמליים. על הצורך להתמודד עם הרשויות: עם הביטוח הלאומי, עם המשטרה, עם ביטוח הרכב ועם בתי החולים והרופאים.
על האובדן. האובדן הכל כך מיותר הזה, שלא יהיה יום שבו לא תשאל את עצמך אם היה יכול להיות אחרת, אם הם רק היו יוצאים באיחור של כמה דקות ולא מוצאים את עצמם חסרי אונים מול נהג שנסע בפראות ואיבד שליטה. ולאובדן הזה, אין תרופה ואין לו סוף. הוא מיותר, הוא שורף את הלב והוא משאיר אותך המום מול העוצמה האיומה של חוסר הזהירות.
אז כשאתם נכנסים לרכב, מדי יום, רגע לפני שתסובבו את המפתח ותניעו, אני מבקשת מכם לחשוב לרגע על הילדים שלכם, על בן או בת הזוג, על ההורים שלכם. תחשבו לרגע על כל הסבל שאתם עלולים לגרום אם רק תורידו לרגע את העיניים מהכביש. אם תסמסו בנהיגה. אם תיסעו בפראות.
נכון, כולנו ממהרים תמיד. אף פעם הפקק לא מגיע בזמן שנוח לנו, ותמיד יהיו טלפונים וסמסים דחופים להשיב עליהם. אבל האמינו לי - הרבה יותר חשוב לחזור הביתה בשלום, למשפחה שלנו.
