בתקופה שבה הוויכוח שוב הופך לשיסוי, העיסוק ברצח רבין נעשה דחוף • אך ככל שחלפו השנים, נדחק מקומם של האבלים הנוטים לימין הפוליטי • על כן, ראוי כי העצרת ותיצוק בסיס לאחדות • דעה
במסגרת אירועי הזיכרון ליצחק רבין ז"ל מתקיימים טקס האזכרה הממלכתי בהר הרצל, ובהמשכו ישיבת מיוחדת בכנסת. אלו הם, למעשה, שני אירועים חשובים וקצרים, המהווים את הפרק הממלכתי באזכרה. טקסים אלו מתקיימים במעמד נשיא המדינה (ממלכתי) וראש הממשלה (פוליטי) והמשפחה הכואבת והמתגעגעת. הציבור הרחב, על גווניו, איננו שם. הוא הולך לכיכר.
וכך, כמדי שנה, גם השנה יתכנסו אלפים רבים בכיכר רבין, במקום שבו התרחש הרצח הנתעב, לעצרת ציבורית לזכרו של יצחק רבין. עצרת זו, כקודמותיה, חשובה ומשמעותית ככל שתהיה, איננה עצרת ממלכתית. מעצם טבעה היא עצרת פוליטית, ולאורך השנים היא נוטה להיות מזוהה בעיקר עם השמאל, כמגזר הפוליטי שכואב את רצח מנהיגו ומבכה את אובדנה של הנהגה נושאת תקווה. ככל שחלפו השנים, ואף שהאבל הממלכתי אינו נחלתם של השמאל או המרכז הפוליטי בלבד, הלך ונדחק מקומם של אלו מבין הכואבים והאבלים הנוטים לימין הפוליטי. וכך, בישראל, שבה הזיהוי העצמי והפוליטי שלובים זה בזה, נותרה הכיכר בלתי מאוזנת. אין בכך כל רע לכשעצמו, אלא שחוסר האיזון מוביל לחוסר תוחלת ולהיעדר תקווה.
המסר העיקרי העולה מן הדברים אינו רק בחידוד הערכים, בראיית העוולות ובהכרה בטעות שהביאו לרצח ראש ממשלה בישראל, אלא גם, ובעיקר, בקביעת מוסכמות ביחס להתנהלות הראויה, בראיית ההווה וביצירת תקווה אמיתית לעתיד. אני מציע שלא נטשטש את העובדות - רצח רבין היה רצח עם מטרה פוליטית, על רקע ויכוח פוליטי, והוא היה תוצר של שנאה ושל שיסוי מתמשכים, שסופם שהביאו את הקיצונים שבחברה הישראלית למחוק את גבולות המותר והאסור ולעשות דין לעצמם ובעצמם.
אם בעבר קיווינו שהרצח הנתעב יהפוך לתמרור אזהרה, בולט וברור, אזי בתקופה האחרונה אנו חשים שלא עוד, שדבר מה חשוב ועקרוני נשכח מלב, וכי הוויכוח שוב הופך לשיסוי, וכי האסור אינו אסור עוד ("גדי גדי תיזהר, רבין מחפש חבר"). מכאן שהעיסוק ברצח רבין ז"ל, בעיקר בהקשר משמעותו והשלכותיו לחיינו כאן, בארץ הזאת, כחברה יהודית ציונית ודמוקרטית, איננו רק חשוב, כי אם גם דחוף!
על מה קריטי שנסכים? חשוב ואף הכרחי שנשכיל להבין כי המפעל הציוני השלם עדיין לא תם, וכי עלינו להמשיך את פיתוחו לטובת העם היהודי כולו ולטובתם, רווחתם ושגשוגם של כל אזרחי ישראל באשר הם. עלינו להפנים כי קיצוניות, מכל כיוון, ספק רב אם היא באמת משרתת את שולחיה, אך קרוב לוודאי שהיא מסכנת את רובנו. עלינו לשאוף, בכל מאודנו, לפוליטיקה נקייה. אנו צריכים מערכת פוליטית שלנגד עיניה יהיה מונח באופן מעשי העם כולו. שתפעל באמת ובתמים לא רק למען מגזר פוליטי שולח, אלא על פי תפיסת הרוב ובעבורו, לשם מימוש החזון הציוני היהודי והדמוקרטי.
טוב שיש עצרת, וטובה מחשבתם של יוצריה ומקיימיה לאורך השנים. אך לטעמי ראוי לה שתשתנה ותהפוך לרשמית ולממלכתית, על מנת ליצוק בסיס לאחדות, לייצר אופק, לבנות תקווה ולאפשר את התפתחותה של תוחלת עתידית. כן, על העצרת להיות פוליטית וממלכתית. על מנהיגי המדינה מהמגרש הפוליטי הפורמלי, על כלל רבדיו, להתייצב באומץ וביושר, לעמוד ולהתחייב, הן על לגיטימיות המאבק הפוליטי והן על הלגיטימיות הגוברת של הדרך. על המשך המאבק בראי דעתם ועל מחויבותם לדרך - דרך הכבוד לאחר, דרך האחדות הציונית והחברתית.
אנו שונים אתנית, אנו חלוקים פוליטית ולכולנו דגשים מגזריים. עם זאת, האחדות והממלכתיות הן הן המכנה המשותף לכולנו. אין שום מגזר, פוליטי או אחר, המסוגל לקיים ולקדם את מדינת ישראל ואת המפעל הציוני לבדו, על פי כל תוואי פוליטי באשר הוא ולאורך זמן. על כן, אי אפשר לדבר על ממלכתיות ואחדות או בשמן ובה בעת לנהוג אחרת. יש להוציא את הסיסמה "האחר הוא אני" מבתי הספר היסודיים ולהגביהה, מעשית, למנהג מדינה. חשוב שנבין, פוליטית, מעשית וערכית, כי האחר הוא אני!
יש שיגידו כי גם אם דברים אלו נכונים, הם אינם אפשריים בתרבות הפוליטית הנוהגת בארץ. נכון, העצרת הראשונה שתהיה כזו עתידה להיות קשה ומאתגרת, אך אלו שתבואנה בעקבותיה כבר ישמשו במה נכונה יותר - לא רק לזיכרון ראוי ליצחק רבין האיש, המדינאי והמנהיג הראוי לחיקוי, לא רק לגינוי הרצח הפוליטי, אלא גם כתמרור המכווין דרך - הדרך הרצויה.
ראוי שננהג כך לזכרו של יצחק רבין ז"ל - חשוב מאוד שננהג כך עבורנו ועבור עתיד ילדינו.
