הסכם הגרעין הביא לחדירה של איראן לסוריה ולאיום מחודש על ישראל - אז מדוע מומחים ממשיכים לתמוך בו? • המהלך של הנשיא דונלד טראמפ הוא התחלה של ניסיון לשינוי מגמה כדי להחזיר את איראן לעמדת מגננה, שתיטיב עם ישראל • פרשנות
מעטים שמו לב לראיון שהעניק תא"ל (מיל') עוזי עילם (לשעבר מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית במשרד רה"מ) לפני שבועות אחדים לאורן נהרי בוואלה. עילם פלט שם כי בשנת 2015, כאשר המאבק נגד הסכם הגרעין עם איראן היה בשיאו, הוא יצא לקונגרס בוושינגטון וניהל שם מסע שכנוע בקרב חברי קונגרס וסנאטורים דמוקרטים לטובת ההסכם. עכשיו פורסם שעוזי ארד ואלון פנקס מנהלים מסע שכנוע בהזמנת ג'יי סטריט בקונגרס לטובת שמירה על הסכם הגרעין.
אבל אם ההסכם הוא כל כך טוב, למה ראש הממשלה נתניהו רוצה להביא לשינויים בו? יתר על כן, למה התנגד לו מלכתחילה? אם הוא כל כך טוב, למה המדינות הסוניות, כמו ערב הסעודית ומצרים, מתנגדות לו? למה דונלד טראמפ מתנגד לו? האם הציבור בישראל צריך לסמוך על שיקול דעתם הביטחוני של אנשי ממסד החוץ והביטחון של ישראל בעבר?
האמת שקשה להבין את אותם המומחים שממשיכים לדבוק בהיצמדות להסכם, כאשר אנחנו נמצאים כבר יותר משנתיים לאחר כניסתו לתוקף והתוצאות של ההסכם ברורות: חדירה מסיבית של איראן לסוריה ואיום מחודש על ישראל מצפון. אלה שתמכו בהסכם כנראה לא הבינו את השלכותיו, או שכיסו ביודעין על מהלכי הפייסנות וההתקרבות של הנשיא ברק אובאמה לטהרן על חשבון ישראל.
כמו כן, האיראנים השתלטו לא רק על דמשק וביירות, אלא גם על בגדד, על תימן ועל מיצר באב אל־מנדב. גורם מודיעיני בכיר אמר לי לפני כחודש, כי יש קשר ברור בין אישור הסכם הגרעין ביולי 2015 לבין הפלישה הרוסית לסוריה חודשיים אחר כך. אין ספק שמדיניות אובאמה והסכם הגרעין פרצו את הדרך להשתלטות האיראנית־רוסית.
התקשורת בישראל העלימה את מהלכי הנשיא אובאמה ביחס לאיראן: ארגוני המודיעין של ישראל וארה"ב ניהלו לוחמה יעילה לחבלה ברשתות האיראניות החשאיות, שבאמצעותן בנו האיראנים את פרויקט הגרעין שלהם. אובאמה הטיל וטו, חיסל את הלוחמה החשאית והפסיק את לוחמת הסייבר נגד הגרעין האיראני. הוא העניק לגיטימציה בינלאומית להתגרענות איראן, מדינה המכריזה באוזני הקהילה הבינלאומית בגלוי על כוונות ההשמדה שלה נגד מדינת ישראל.
ומעל לכל, ההסכם הסיר את הסנקציות הכלכליות מעל איראן, שתחת הלחץ הישראלי והאמריקני נדחקה לפינה, היתה מבודדת, וכל הלחץ הבינלאומי היה עליה. אובאמה שחרר אותה מהצבת הזאת, והפעיל מסע דה־לגיטימציה הפוך נגד מדינת ישראל ונגד ממשלת ישראל והעומד בראשה. על כל אלו כיסו אנשי ביטחון ישראלים בכירים והתקשורת הישראלית.
המהלך של טראמפ שלא לאשר כי איראן עומדת בהסכם ולא לאשררו, הוא התחלה של ניסיון לשינוי המגמה כדי להחזיר את איראן לעמדת מגננה, שתיטיב עם ישראל. מצב כזה ירחיק עוד יותר את סכנת העימות בצפון.
המאבק בנקודת הזמן הנוכחית על שינוי ההסכם, כדי שימנע התחמשות גרעינית איראנית בתוך שמונה שנים, צריך להיות ברור לחכמי המודיעין והביטחון שכל כך תומכים בהסכם. צפון קוריאה עברה דרך שני הסכמי גרעין שאותם הינדסה ונדי שרמן, מנהלת המשא ומתן עם איראן, ויצאה מחומשת, גרעינית ומאיימת על העולם.
בין הקבינט לשדה הקרב
בניגוד לעליית מפלס המתח המלחמתי בשבועות האחרונים, ההערכה בצה"ל היא שהסיכוי להתלקחות בחזית הצפונית, הסורית־לבנונית, נמצאת בירידה. מפגש נתניהו־פוטין, התרגיל הצה"לי הגדול חסר התקדים, התקיפה של מתקן הנשק הכימי ליד דמשק, החשש מהתקרבות כוחות איראניים אל עבר הגבול - כל אלה העלו אצל פרשנים ריח של נפאלם על הבוקר.
קיימת ברית רוסית־איראנית ואפשר להתווכח מה היא עושה מבחינה אסטרטגית לישראל. מנתחים אמריקנים, שהבינו מוקדם מאחרים לאן מועדות פני אובאמה מול איראן, חושבים שהציר הרוסי־איראני הוא חדשות רעות מאוד לארה"ב, וגם לישראל.
אבל בצה"ל יש הערכה שונה, לפחות לטווח הנראה לעין - ולפיה הנוכחות הרוסית בסוריה מרחיקה מלחמה. נוסף על כך, גם הנוכחות האיראנית נראית פחות מאיימת כאשר חיילים איראנים או לוחמי משמרות המהפכה מוחלפים בידי מיליציות שיעיות מהגורן ומן היקב. אלה מאכלסים מאחזים קבועים שאיראן מקימה.
לכן, אומרים בצה"ל, כי התוכנית הרב־שנתית "גדעון" ממשיכה להתפתח בהתאם למפת האיומים מצפון, ושוללים את ההערכה שהיא מביאה את צה"ל לכיוון לא טוב. על פי דו"ח ועדת המשנה לתפיסת הביטחון, שהוא למעשה מיזם אינטלקטואלי חשוב של ח"כ עפר שלח, עבודת המטה של חיבור התוכנית הרב־שנתית ויישומה היא אכן מרשימה.
עם זאת, גם בדו"ח המחמיא לכאורה יש ביטויים שמרמזים כי 11 שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה - צה"ל עדיין לא התייצב. הכוונה לצה"ל של חילות היבשה. חיל האוויר עבר תהליך התעצמות אדיר. זו הזרוע שמקבלי ההחלטות ממשיכים לסמוך עליה, בשילוב עם הכוחות המיוחדים. אבל מי שקורא את הדו"ח בעין ביקורתית מגלה בעיה חמורה שלא נמצא לה פתרון במציאות הפוליטית הישראלית: הממשק בין ההנהגה המדינית לפיקוד צה"ל. הדו"ח מבקר את הדרג המדיני שאינו מנחית הנחיות והגדרות משימה כתובות, ולכן הצבא מתקשה להתאים את עצמו, להכין את תוכניותיו המבצעיות, ולפי התוכניות - לבנות את כוחו.
ועדות וישיבות של הקבינט הביטחוני לא יביאו את הישועה. הפיקוד הבכיר צריך לקחת כנתון מצב ש"היהודים", קרי השרים, לא יכולים לשמש מפקד־על קולקטיבי של מבצעי צה"ל במלחמה. הקבינט בנוי לבקרה על המהלכים. הוא יכול להיקרא להכריע בחלופות צבאיות שונות לפני ובזמן מלחמה. אבל מפקדי הצבא צריכים לקבל אחריות. גם הרצון של חברי כנסת ושרים שחיים את הנושא הצבאי להיות מעורבים עד כדי כניסה לנעלי הפיקוד הוא לא בריא.
אבל לדבר אחד בכל זאת אפשר לצפות מהדרג המדיני: הכרעה לגבי התפיסה האסטרטגית העקרונית ביחס לחיזבאללה. האם לעת מלחמה התשתיות של לבנון הן מטרה לגיטימית, או שצה"ל יידרש לטפל כירורגית רק בגורמים של חיזבאללה. התשובה אינה פשוטה כמו שגורמים ניציים בממשלה מציגים זאת.
הכל נשאר ב"משפחה
בג"ץ שוב היכה השבוע. הפעם זו פסיקה מינורית יחסית - הוא ממליץ לבטל לחלוטין את הצורך ברישיון להפגנות. פסיקה כזאת מטשטשת לחלוטין את הקו האדום המפריד בין הפגנות מחאה הכרחיות ולגיטימיות לבין הפרות סדר ואיום על הציבור; אבל מה שחשוב יותר זו ההתעלמות המוחלטת של הרכב בג"ץ מהחוק.
בג"ץ למעשה עושה פליק־פלאק כרצונו בנושא ההפגנות בפתח תקווה נגד היועץ המשפטי מנדלבליט, וזו הפעם השלישית שהוא משנה את דעתו בעניין. כבר בהתחלה אמרו מארגני ההפגנות, מתוך בוז גמור לגורמי האכיפה, כי אין להם עסק עם המשטרה - אלא רק עם בג"ץ. ההצלחה של אלדד יניב, אליעד שרגא וחבריהם היא למעשה בקשירתם של שופטי בית המשפט העליון לעניין הפוליטי של חקירות ראש הממשלה. ברור שאם וכאשר יחליט היועץ המשפטי מנדלבליט מה שיחליט לגבי הסיגרים, לא יהיה להחלטתו משקל, והפוסק בעניין הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה הוא אותו בג"ץ.
המסקנה פשוטה: שופטי בית המשפט העליון מבטלים כרצונם החלטות ממשלה חוקיות. הם מתערבים בגסות בתוכניות כלכליות ומתעסקים בביטול חוקים, מנסים להתוות מדיניות ובאותה עת גם מחזיקים את גורלם של ראש הממשלה וחלק מהשרים בידיהם. כבר לא מדובר סתם בפרשנויות חסרות תוקף לחוקי יסוד או ל"רוח החוק"; מדובר בפסיקות שעומדות בניגוד לחוק.
כל מי שחרד לדמוקרטיה הישראלית שוקע בזמן האחרון בייאוש. איך אפשר להחזיר את הקבוצה שתפסה את השלטון בישראל למקומה ולהציל מידיה את הדמוקרטיה? פעם אחר פעם ראינו כיצד שופטי בג"ץ פוסקים ללא שום בסיס חוקי וחוקתי בניגוד להחלטות דמוקרטיות של הממשלה. למשל, בתקציב הדו־שנתי המעוגן בחוק יסוד. למשל, בחוק מיסוי דירה שלישית. למשל, בחבלה במדיניות הוצאת המסתננים האפריקנים מהארץ.
האחריות ליטול מידי "משפחת" בית המשפט העליון, כפי שקורא לה אהרן ברק, את השלטון - מוטלת על הממשלה הנבחרת. חוצפתו הגוברת של בג"ץ נובעת מהחולשה שמפגינה הממשלה וממורך הלב של השרים. ככל שבג"ץ משתולל יותר בהפקרותו, כך הצעדים להגבלתו חייבים להיות נחרצים יותר.
הצעדים ששרת המשפטים איילת שקד שוקלת, כמו פסקת ההתגברות או שינויים בהליך בחירת השופטים - לא יעזרו. להפך, ה"התגברות" תעניק לגיטימציה לפסילת חוקים. מאחר שהשופטים העליונים איבדו את הרסן, לא יהיה מנוס מחקיקה שתאסור באופן גורף על בג"ץ לפסול כל חוק שהתקבל לפי נוהלי הכנסת. אלף חכמי משפט יתקשו להוציא את בית המשפט העליון מהבור שמרים נאור זרקה אותו לתוכו.
פתח מסוכן לטרור
מכל השסעים והקיטובים הפוליטיים הפנימיים שנחשפו בקהילה הבינלאומית בשנה האחרונה, התשוקה של חבל קטלוניה להכריז על עצמאות ולהיפרד מספרד היא הכי פחות מובנת. הברקזיט, הקרע הפנימי בארה"ב סביב הנשיא טראמפ, וכמובן רצונם של הכורדים למסד את האוטונומיה שלהם כמדינה עצמאית - הם מובנים; ברור מאיזה מקום הם נובעים. הקטלאנים, שנהנים מאוטונומיה רחבה ביותר, נראים כמי שהצליחו בכישרון רב לארגן דרמה מלאכותית סביב העצמאות שלהם.
נשיא קטלוניה, קרלס פוג'דמון, אמנם בישר השבוע על השהיית הכרזת העצמאות לצורך קיום דיאלוג, אבל כשרואים את ההשקעה העצומה בגיוס החברה האזרחית והמערכת הפוליטית הפנימית לצורך מימוש העצמאות הזאת - חייבים לשאול בשביל מה? האם היתרון הכלכלי לכאורה שיש לקטלוניה על פני שאר חלקי ספרד מצדיק את ההיפרדות והכרזת העצמאות? עצם העובדה שמפלגת השמאל הקיצוני "פודמוס" תומכת במהלך הבדלני, צריכה לאותת שמדובר בהתפתחות הרסנית. עוד דחיפה של המערב לתהום של תוהו ובוהו.
האיחוד האירופי לא מעורר אהדה, וכל גילוי של התפרקותו לטובת הגדרה ריבונית ולאומית של מדינות האיחוד מתקבל בברכה. אבל משום מה עצמאות קטלוניה לא נכללת בקטגוריה הזאת. התפרקותה של ספרד לחבלי ארץ עצמאיים שיכניסו את חצי האי האיברי למצב כאוטי, רק תעזור לארגוני הטרור האסלאמיסטיים לחדור ואף להניף את דגל האחדות האנדלוסית בצבע ירוק.
בסופו של דבר, אנחנו נאלצים לחזור להיסטוריה ולתהות אם הנטייה האנרכיסטית של הקטלאנים ממשיכה לפעול לרעתם. עם כל הכבוד לכיבוש קטלוניה במאה ה־18, איחודה של ספרד תחת גיסות הכיבוש של הגנרל פרנקו במלחמת האזרחים נראה כזיכרון הרבה יותר רלוונטי בתודעה של ספרד ומחוזותיה. שם ספרו של ג'ורג' אורוול, "פרידה מקטלוניה", מציף את הזיכרון. ברצלונה היתה העיר המורדת, הסוררת, האנרכית, שדוכאה קודם על ידי סטלין וכנופיות הקומוניסטים שלו, ולאחר מכן על ידי גיסות הלאומנים של פרנקו. זוכרים את גרניקה, העיר הבסקית שנחרבה בהפצצות לגיון הקונדור של הנאצים. אבל ברצלונה ספגה פי כמה יותר הפצצות מגרניקה. בבירה הקטלאנית נהרגו אלפים רבים.
ככל שהמערכת האזרחית של עצמאות החבל נראית מרשימה, כך גם מאמצי ממשלת ספרד בראשותו של רה"מ ראחוי לשמור על שלמות המדינה מרשימים לא פחות. האם יכולה להתפתח בקטלוניה מחתרת טרוריסטית כמו בצפון אירלנד? הרבה דברים יכולים לקרות בלי שום סיבה הגיונית. ובכל מקרה, הסכסוך הפנים־ספרדי הוא עוד התפתחות שלילית שמקורה במשבר הפיננסי חסר התקדים מ־2008, שכלכלת ספרד לא התאוששה ממנו עד היום.
