אבל אולי בהשראת מלחה הישן, שם נערך האירוע, לפחות ליום אחד האידיליה שולטת. "האו ווז יור סאמר?", שואל ג'רום דייסון את אחד העיתונאים. "איי לייק יור היירקאט", מחזיר עיתונאי אחר לאלן אומיץ'. כולם מדברים עם כולם, כולם מסתחבקים עם כולם.
חוץ מאחד, טורנס קינסי. הוא היחיד שלא מתיישב לשום ראיון עומק. הסיבה הרשמית: בירושלים רוצים שיתרכז אך ורק בהחלמה מהפציעה בגב. אבל בעצם הסירוב לאפשר לתקשורת לדבר איתו, במועדון יוצרים את האפקט ההפוך: סימני השאלה סביב מצבו רק מתגברים, ואיתם ההנחה הלא פרועה שייתכן שהוא לא יהיה חלק מהקבוצה בעוד כמה שבועות, ולכן מה הטעם בלהציב אותו מול המצלמות?
בינתיים, שאר החברים באדום מתאמצים מאוד להישמע מופתעים כשהם נשאלים אותה שאלה בדיוק בפעם ה־17. כן, ריצ'ארד האוול מרגיש מוכן לאירופה אחרי היורובאסקט הטוב שנתן; לא, סטרטוס פרפרוגלו לא רואה פחיתות כבוד בלשחק ביורוקאפ; כן, אוסטין דיי התייעץ עם אביו לפני שחתם; לא, קרטיס ג'רלס לא חושב שקצב המשחק המהיר יפגע בו.
ה"מדיה דיי" (יום פתוח לתקשורת) זה גם היום שבו העיתונאים מתחרים על זמנם של השחקנים עם בעלי מקצוע כאלה ואחרים: ההוא שלוקח מידות מכפות רגלי השחקנים בשביל המדרסים; צלם הווידאו שמנסה להסביר לאמריקנים איך אומרים "ערוץ ספורט אהת"; ואשת המרצ'נדייז החביבה שהשולחן עמוס המוצרים קרס לה והיא מנסה לשכנע את ג'רלס ללבוש את החולצה ולא להוריד אותה כדי להשוויץ בקוביות.
לתחושה אחת כולם שותפים: אם העסק יתחבר, הקבוצה הזאת יכולה להפוך למפלצת. העומק של ירושלים מרשים, כל אחד משחקני החמישייה השנייה יכול למצוא את עצמו בקלות בראשונה והגיבוי בכל עמדה אמור למנוע מצבים מהעונות קודמות של צורך בלתי נגמר בתיקונים תוך כדי העונה.
היום העמוס של ירושלים הסתיים בהפנינג לאוהדים במתחם התחנה הראשונה בעיר. ה"שקט, מצלמים" הפך ל"רעש, מצטלמים" ובקרוב מאוד יחזור ל"כאן בונים".
