לא המחבל הממוצע: הרוח הגבית שהרשות מעניקה לטרור - בהסתה, באי־גינוי, במימון משפחות אסירים והרוגים - מסייעת לרבים מהמחבלים לקבל את ההחלטה • פרשנות
הפיגוע בהר אדר ממשיך את המגמה המוכרת משלוש שנות הטרור האחרונות: פיגועי בודדים, שמונעים בעיקר מסיבות אישיות, ובוחרים ברצח ישראלים כמסלול מהיר ובטוח ל"גבורה" ברחוב הפלשתיני.
חקירת השב"כ מעלה כי נמר מחמוד אחמד גמל לא היה שונה בהיבט הזה ממאות מחבלים לפניו. על רקע בעיות קשות בבית - הוא קינא באשתו והיכה אותה, היא נמלטה לירדן והותירה אותו עם ארבעת ילדיהם - הוא החליט להרוג את עצמו. אולם במקום לסיים את חייו ככלומניק לא מוכר, הוא בחר בדרך אחרת - שתכניס אותו לפנתיאון הפלשתיני, וככל הנראה גם תבטיח קצבת שארים לאלמנתו ולילדיו.
אין ספק כי לרשות הפלשתינית אין שום קשר לפיגוע או למחבל; סביר גם שמנהיגיה מסתייגים ברובם מהמעשה, בהבנתם את השלכותיו. אבל הרוח הגבית שהרשות והם מעניקים לטרור - בהסתה, באי־גינוי, במימון משפחות אסירים והרוגים - מסייעת לרבים מהמחבלים לקבל את ההחלטה לעלות על מסלול הטרור, בידיעה שכך הם קונים לעצמם מעמד וכבוד.
למערכת הביטחון בישראל לקח זמן לתת מענה לתופעה. רק שילוב של הגנה חזקה (ביו"ש של צה"ל, בירושלים של המשטרה), אמצעי ביטחון, שת"פ הדוק עם מנגנוני הביטחון הפלשתיניים (שנפסק בינתיים בעקבות אירועי המגנומטרים בהר הבית) ומאמץ טכנולוגי הצליח לתת מענה שצמצם משמעותית את פיגועי הבודדים. בלטה במיוחד העבודה ברשתות החברתיות, שאפשרה איתור של צעירים שעברו תהליכים של הקצנה והותירו אחריהם סימנים מעידים, שאפשרו לאתרם ולסכלם לפני שיצאו לפיגוע.
בהיבט הזה, המחבל מהר אדר היה שונה. לא צעיר, לא פעיל באופן יוצא דופן ברשתות החברתיות, וככלל - לא עונה לפרופיל של המחבל הממוצע. נהפוך הוא: גמל היה מבוגר (37), נשוי ואב לילדים ונטול עבר ביטחוני, ועל הרקע הזה גם קיבל ברציפות אישורי עבודה בישראל. לא מן הנמנע שכמה מהאנשים שרצח הכירו אותו, או לפחות את פרצופו: במשך שנים הוא נכנס ויצא מהר אדר, כמעט בן בית אצל שכניו־מעסיקיו השונים.
חקירת הפיגוע תידרש להתחקות אחר מניעיו של המחבל, לבדוק מהיכן השיג את האקדח ואם היו לו שותפים או סימנים שאפשר היה לאתרם מראש ובאמצעותם לעצור אותו בטרם פעל. חלקה האחר יידרש לברר מה היתה רמת הערנות של לוחמי מג"ב והמאבטחים בשער הכניסה ליישוב. אם הם לבשו אפודי מגן, אילו מרחקים הם שמרו ביניהם, אם הכירו את הפועלים הפלשתינים ולכן הקלו בבדיקתם, מתי זיהו סכנה מכיוונו של המחבל - וכיצד הגיבו.
כלל הברזל בעולמות האבטחה קובע שהכדור הראשון שיורה האויב יהיה גם האחרון, כי אחריו המגן יגיב - וינטרל אותו. גמל הצליח להרוג שלושה ישראלים ולפצוע את הרביעי - על פניו תוצאה מבצעית לא טובה, שייתכן שמצריכה שינוי נהלים או התנהלות, ובוודאי מהווה תזכורת כואבת לכלל שהאויבת הגדולה ביותר של המאבטח היא השגרה.
אם יתבצע כעת שינוי נהלים - בעיקר כדי לבלום גל אפשרי של חקיינים, בימים הטעונים ממילא של חגי תשרי - הוא יפגע בראש ובראשונה ב־130 אלף הפלשתינים שעובדים בישראל. מערכת הביטחון מתעקשת בעקביות להימנע מענישתם הקולקטיבית, גם משום הסטטיסטיקה (שנסדקה אתמול) שמי שעובד ומפרנס יתרחק מטרור כי יש לו מה להפסיד, וגם כי הדו־קיום הכלכלי הזה הוא הגשר היחיד שעדיין מחבר בין ישראלים ופלשתינים.
ערב הפיגוע בחנה ישראל, בלחץ אמריקני, אפשרות להגדיל את מספר אישורי העבודה לפלשתינים. סביר שהמהלך יוקפא כעת, בנימוק המוצהר שאין לתת פרס לטרור.
עם זאת, בטווח הארוך ישראל תשוב ותידרש אליו גם על רקע החשש כי המצב הכלכלי הקשה בגדה, בצירוף האבטלה הגואה, ידחוק פלשתינים נוספים למעגל ההסתה־שנאה־טרור, שגבה אתמול מחיר כבד בהר אדר.
