דווקא השאלה אם שיר הוא שיר או "שורות קצוצות" חטפה קיתונות של ביקורת בשנים האחרונות והואשמה בהתנשאות, עם הפריצה של ערס פואטיקה למשל.
"זה חוטף במסגרת מחשבה פוסט־מודרנית קיצונית שמאיינת את הביקורת, כי מהי ביקורת אם לא הניסיון להגיד אם זה שיר או לא שיר? זה לא אומר שאתה צריך להתכחש לריבוי הנרטיבים; אתה צריך להיכנס לכל אחד מהם במידה שאתה יכול ולראות אותו מבפנים. אבל אתה עדיין לא יכול ללכת קדימה כשאתה נסמך רק על תיאורים, ללא קריטריונים וללא הנמקה. מה יש כאן? למה זה מוצא חן בעיניי? מה אני חושב שחשוב להבליט? בלי קריטריונים לא תלך לשום מקום. אני מספיק זקן להאמין בקריטריונים".
המחיר של ההתבלטות
קוראים העוקבים אחר נתיב כתיבתו של מירון עשויים לזהות קו מקשר בין ספרו הנוכחי ובין ספרים קודמים פרי עטו כגון "אמהות מייסדות, אחיות חורגות", על הופעת שירת הנשים בשנות העשרים של המאה העשרים או "הכוח החלש - עיונים בסיפורת של יהודית הנדל" - אף הם טקסטים שמבקשים להעמיד דברים על דיוקם ולהצביע על השפעתן של נשים יוצרות ובד בבד לזהות את הפספוס התרבותי שהוביל להמעטה מחשיבותן עד כה.
"זה אחד מתפקידיו של המבקר", מאשר מירון. "לפעמים תפקידו הוא דווקא להבין מחדש את הידוע ביותר, במידה שהתפיסה לגבי הידוע ביותר הצטמקה או התקשחה. צריך לרענן אותה ולפתוח אותה, כפי שאפשר לכתוב ספר חדש על שייקספיר. התרבות שלנו סובלת משכחה רבה; לאה גולדברג שרדה אותה, עגנון נשאר, אולי, נתן אלתרמן בקושי שרד. מי קורא היום את אורי צבי גרינברג? אז כן, אחד מתפקידיו של המבקר הוא לקרוא טקסטים מחדש ולהחזיר אותם לתודעה".
העמדה שאתה נוטל על עצמך בספרים הללו - מבקר, גבר דומיננטי, שמפרש וממקם מחדש שירת משוררות - היא עמדה שמושכת אש מטבעה.
"כן. היא יכולה, כמובן. כל עמדה חזקה מושכת אש. הכלל הוא, אם אתה מתבלט קצת מעל פני האדמה, יימצא מישהו שיבעט בך. אל תיכנס למטבח אם אתה לא מוכן לספוג את חום האש. צריך ללמוד לחיות עם זה".
כמובן שביקורת כזו כוונה כלפי מירון לא פעם בעבר. במאמר שפרסם יצחק לאור על מירון ב־1999 שנשא את הכותרת "דיוקן המבקר כאב מתאמץ" הוא כותב כי "מירון תובע להיות אב (ועניין זה בולט עוד יותר בדיוניו על משוררות), ואולם 'היעדר אב' הוא תנאי לקריאת שירה; קריאת שירה צריכה להיות משוחררת מ'האב המחוקק', מהצורך האובססיבי להעניק קוהרנטיות, סיכומים, תולדות, אילן יוחסין".
"אל תסתכלו על החיים כקטנים". רחל חלפי
מירון מושך בכתפיו. "אז אמר יצחק לאור, ואני מכבד את יצחק לאור, קודם כל כמשורר. אני מקווה שאין בספר ולו קורט של התנשאות; להפך: כבוד גדול לכישרון, לכוח, לעמדות ולעוצמות של המשוררות הללו, גם לקשיים שלהן. כן, אני נמצא איפה שאני נמצא, אני לא יכול לנווט משום מקום אחר. אני חושב שגבר יכול לבצע את התפקיד הזה כמו שאישה מבקרת, וזה קורה בכל העולם. נשים כותבות מן הדברים המעניינים ביותר על גברים, על זה אף אחד לא יבוא אליהן בטענות".
כמובן, לאור יחסי הכוחות בין גברים ונשים.
"זה ברור. אתה בא מעמדה שאפשר לקרוא לה הממסד הכוחני ומפנה מקום לאישה, בעוד כשאישה כותבת את הספר הכי חשוב על בודלר אז היא באה מבחוץ ונכנסת פנימה. יפה; זה מצב העניינים בתרבות שלנו לפי שעה. זה משתנה לנגד עינינו. היום, למשל, בארה"ב גם נשים מכתיבות את סדר היום האינטלקטואלי. ג'ודית באטלר - כולם מקשיבים למה שהיא אומרת, היא ממלאת את התפקיד שלפני שניים־שלושה דורות מילאו האינטלקטואלים הבולטים ביותר. זה שינוי גדול; מי שמקבל אותו בשמחה יקבל אותו בשמחה, מי שצריך ללמוד לחיות איתו ילמד לחיות איתו. זה המצב".
כתבת לא מעט על משוררות, לפעמים דברים קשים. האם יש משוררות שאתה מנהל איתן מעין חשבון נפש?
"כמובן, זה קיים. למשל הסיפור שלי עם לאה גולדברג. סיפור ארוך שכבר נכתב עליו לא מעט. חשבון נפש רציני", אומר מירון ומתייחס בעיקר למאמר שפרסם ב"הארץ" בשנות החמישים, ובו תקף את שירתה של גולדברג וכינה אותה בין היתר "שירה נעימה", פרשה שנדונה לא פעם, בין היתר בסרט התיעודי "לאה גולדברג וחמישה בתים", שיצר יאיר קדר. "הייתי תלמיד שלה, והיא מאוד סבלה מהביקורת שלי, זה מאוד פגע בה. אגב", מדגיש מירון, "מבקר שלא יודע שהוא פוגע, שלא מבין את זה ולא מרגיש את זה, לא ראוי למלח שעל פת הלחם שהוא אוכל. הוא צריך לדעת, הוא שופך דם. מבקר יכול לשפוך דם יותר מאדם עם סכין ברחוב; אם הוא דוקר שיידע שהוא דוקר, ושיהיה מוכן שידקרו אותו, ככה זה".
זה מקצוע דוקרני.
"בהחלט. ואתה לא יכול להסתובב מוכן לפגוע בכל אחד אבל חס וחלילה שיכתבו עליך מילה. אין דבר כזה! נכנסת לשדה הקרב? שם אתה נמצא. לפני שבוע פרסמתי מאמר תגובה ב'הארץ' שתוקף את תום שגב על הביקורת שלו על הביוגרפיה שכתב איתמר רבינוביץ - אני מניח שבזמן מסוים הוא יתקוף אותי בחזרה. אני לוקח את זה כהנחת עבודה".
צריך לחשוב על המבקר גם לאור מאפייניו הנוכחיים: לרוב זה לא עיסוקו היחיד, שמספר המילים העומד לרשותו הצטמצם, שהפלטפורמות העומדות לרשותו התמעטו ושמעמדו התרבותי נחלש.
"כשהייתי מאוד צעיר המודל היה של מבקר־מחנך. ברוך קורצווייל פרסם מאמר מדי כמה שבועות ב'הארץ', לא תמיד הסכמתי איתו, אבל זה היה חינוך. ראית אדם שזו עבודתו והוא עושה אותה. זו תופעה שכמעט לא נותרה. אני אולי עוד אחרון המוהיקנים, מנסה לעשות את זה, אולי כבר לא. כי אין לזה אותו סוג של קשב. אני לא רוצה להשתקע בנוסטלגיה; להתגעגע לימים עברו, היו בהם גם היבטים שליליים. אבל צריך לדבר מחדש, לאוורר את מקומה של הביקורת, האם יש לה מקום או שצריך להשאיר אותה לטעמו של הקורא, להמלצתה של השכנה וגמרנו?"
במפתיע אלו שאלות שעולות. למשל, טענה שנשמעה באינטנסיביות לאחרונה, שלפיה אין טעם לפרסם ביקורת אם אינה ביקורת חיובית.
"צריך לכתוב לדעתי על מה שהוא רע. לגרוע יכולה להיות חשיבות. למה הוא גרוע, ובמה הגריעות הזו היא חלק מדבר נרחב יותר. אז אתה עושה עבודה חשובה ביותר, גם עבור הסופר עצמו, גם אם יודה בכך רק כעבור שנים. סתם לכתוב ביקורת קטלנית על דבר שאינו ממש חשוב, אז מה, אתה נהנה קצת מהארסיות של עצמך, והקורא נהנה ששוחטים לפניו, בבחינת לחם ושעשועים. אגב, יש אנשים שיודעים לעשות את זה יפה ואז זה משעשע, לראות את הסייף מניף את החרב. זו הנאה לא מבוטלת. מי שכותב צריך לדעת לכתוב".
אין B.A בלי אפלטון
בקרוב תיפתח שנת הלימודים האקדמית, ואיתה הדיווחים הקבועים על מיעוט הנרשמים למדעי הרוח, הקיצוצים בתקציב, הסילבוס המצטמק ושאר נתונים עגומים. אם יש נושא שמחלץ ממירון אמוציות חזקות במיוחד, הרי הוא לפניכם.
"יש שקיעה עמוקה בצורה שבה האוניברסיטה מנהלת את מדעי הרוח", הוא תוקף. "הטעות נובעת מזה, שמי שלומד מדעי הרוח לא תהיה לו עבודה שתפרנס בכבוד אותו ואת בני משפחתו, מה שאומר שמדעי הרוח ילכו ללמוד נמושות, או אנשים שאלה הם חייהם והם לא יוותרו על כך גם במחיר של חיים בעוני. באמריקה זה לא קורה".
מירון נחוש שהפתרון הוא לייבא את השיטה האמריקנית, שבמסגרתה הסטודנט לומד את ארבע השנים הראשונות בקולג', שם גם סטודנט למשפטים או לרפואה חייב ללמוד קורס שלם על ספרות המערב, למשל
למשל, לפני שיתמחה במקצוע שבחר. "כך, אם לא קראת אפלטון, לא תקבל את ה־B.A, וגמרנו".
ואתה סבור שהמודל הזה עשוי לעבוד גם כאן.
"ולשנות את מבנה האוניברסיטה. כמובן, צריך לגזור את האריג הזה בצורות שונות בהתאם לאילוצים כגון שירות צבאי, ושרפואה ילמדו ארבע שנים כמו באמריקה. גם שם יש הצטמצמות של מדעי הרוח, בעיות; גם שם יש סחף לכיוון המדעי והטכני, לא המצאנו כלום; אבל גם מהנדס תוכנה מקבל שם בסיס הומניסטי. צריך לשנות את המבנה, והראיה שלי היא שכאשר אתה מקים יחידות לא אקדמיות במלוא מובן המילה, מסגרות כמו 'קתדרה' או 'עלמא', אתה ממלא אולמות. מאיפה האנשים האלה באים? אלה לא רק גמלאים שמחפשים העשרה, אלא אנשים שאם היו לומדים ספרות או פילוסופיה כמקצוע הם היו עושים שטות, אבל הם כן מעוניינים, כן רוצים להעשיר את עצמם בזה. האוניברסיטה צריכה לאפשר להם את זה, אז היא תמנע את השקיעה הנוראה שבתוכה היא נמצאת".
אם כולם יוצאים מורווחים מהסיפור, איך זה לא קורה ואף לא נראה שיקרה בעתיד הנראה לעין?
"יש הרבה קבוצות אינטרס כנגד השינוי הזה. הרי באוניברסיטה מודעים לכשל, מה זה מודעים? יש להם ברירה אם לחיות אותו בכל רגע או לא, כשתשעה סטודנטים נרשמים לחוג לספרות עברית בירושלים? אני מניח שבתי הספר הדומיננטיים כגון רפואה, משפטים ומדעי החברה לא מעוניינים ביצירת השינוי הזה. הם רוצים לשמור על התקנים. בית הספר לרפואה רוצה ללמד שש או שבע שנים, במקום ארבע שנים. ובכל זאת האוניברסיטאות לא מתעוררות למצב של מדעי הרוח, הן תאבדנה אותו, וזה נראה מאוד עצוב. הטרגדיה שאני רואה כמורה היא שתלמידים מבריקים שמגישים דוקטורטים מצוינים לא ממשיכים לחקור, כי אין איפה ובלית ברירה עוסקים בכל מיני חלטורות, זה המצב".
לא בוחל בסדרות פשע
את זמנו מחלק מירון בין תל אביב לניו יורק; למעשה, כמה שעות לאחר שיחתנו בבית קפה תל־אביבי הומה, כבר ימריא לשהות נוספת, אם כי את רוב זמנו, הוא מספר, הוא מבלה בשנים האחרונות בישראל. הוא בן 83 ומזכיר זאת לא פעם, אם כי, כתמיד, ההספק שלו מאפיל על חוקרים הצעירים ממנו בחמישה עשורים.
בדצמבר האחרון פרש מתפקידו כמחזיק בקתדרה לספרות עברית באוניברסיטת קולומביה ומקדיש את רוב עיתותיו לכתיבה. נכון לעכשיו, הוא עובד בעיקר על ספר שייקרא "הולדת הפוליטיקה מתוך רוח המוזיקה", שבו ישאף להראות כיצד השירה העברית והמודרניזם בכלל בשנות השלושים והארבעים באירופה, נתקלו במציאות שהכריחה אותם להיות פוליטיים.
הוא מקדיש את שעות הבוקר לעבודה רציפה ("יש לי רוטינה טובה מאוד של כתיבה. אני מרים את הראש וכבר צהריים"), ומלבד זאת מעיד על עצמו שהוא חובב מושבע של קולנוע וצופה בלא מעט סדרות טלוויזיה, ואף אינו בוחל בסדרות פשע מהזן המסחרי ש"האמריקנים עושים באופן יוצא מן הכלל, ללא תחרות", אך בעיקר ניכר שהוא קורא הרבה, ומצוי לחלוטין בספרות ישראלית עכשווית. "אני לא אגיד שאני קורא הכל, אבל אני קורא הרבה, ואחדים מדברים לליבי. אולי ביום אחד ארצה לכתוב עליהם, אבל אני צריך לראות כברת דרך".
אתה עוקב גם אחרי משוררות צעירות?
"בוודאי. למשל, התפעלתי מספר של משוררת שקוראת לעצמה יודית שחר. גם התמטיקה הפרולטרית שלה, השפה, המחאה, זה מעניין אותי. יש גם אחרות, עדי קיסר למשל, יש רבות, המון. הייתי אומר שיש מסביב חומרי שירה בכמויות גדולות. אבל צריך לראות מהלך, הצטברות; כמו המשוררות בספר, שהתחילו מאיזו רגישות של נקודת מוצא והלכו משם הלאה, הלאה, הלאה, ובאמת יצרו מזה דרמה".
