הצעד המשמעותי שעשתה כשהחליטה לעלות לישראל ממחיש את אופייה של המשפחה. כבר היו כאן בעבר שגרירים אמריקנים יהודים - מרטין אינדיק, דן קרצר והשגריר היוצא דן שפירו. כבר היו כאן שגרירים פרו־ישראלים. אבל נראה שדיוויד מלך פרידמן (59), זה שמו המלא, שונה מכל קודמיו במידת מעורבותו ומחויבותו לישראל.
פרידמן הוא ידידו הקרוב ואחר מעורכי דינו של דונלד טראמפ, ובמהלך קמפיין הבחירות לנשיאות שימש יועצו לענייני ישראל ויהודי ארה"ב, לצד ג'ייסון גרינבלט (שמונה בהמשך לנציג המיוחד למזרח התיכון). ביום השבעתו לנשיאות הכריז טראמפ כי ימנה את פרידמן לשגריר בישראל.
לקראת המינוי התבקש פרידמן להיפרד מכמה כובעים שחבש מעל לכיפה המונחת על ראשו, ובהם יו"ר עמותת הידידים האמריקנית של היישוב בית אל, חבר הוועד המנהל של ארגון איחוד הצלה ואחד מבעליו של יקב הבוטיק כרם מונטיפיורי, שיינותיו מיוצרים מענבים הגדלים בהרי יהודה. הוא גם אחד התורמים הבולטים של הכפר השיקומי "עלה נגב - נחלת ערן" שבראשו עומד האלוף (מיל') דורון אלמוג.
את הדירה רחבת הידיים בשכונת טלביה בירושלים שבבעלותו, שבה התגוררה המשפחה בביקוריה הרבים בישראל לאורך השנים, הוא ממשיך להחזיק והודיע שיתגורר בה מעת לעת גם בעת מילוי תפקידו, דבר שלא עשה אף אחד מקודמיו בתפקיד. על פי ה"ניו יורק טיימס", פרידמן רכש את הדירה בשנת 2002, מייד לאחר הפיגוע בקפה מומנט, הממוקם בסמוך.
• • •
המפגש שלנו, עם זאת, מתקיים במשכן הרשמי והוותיק של שגריר ארה"ב בהרצליה פיתוח, בשעת בוקר מוקדמת. מהסלון הגדול, שרהיטיו בצבעי חול בהירים, נשקפת הגינה הצופה אל הים. עכשיו מציבים בה עובדי השגרירות במה, לקראת האירוע הרשמי לראש השנה.
בני הזוג פרידמן, הוא בחליפה ועניבה והיא בשמלה כהה ובעקבים גבוהים, מקבלים את פנינו ובידיהם הספר "טראמפ. האמנות שלי: איך לעשות עסקים", בתרגום לעברית. על כריכתו הפנימית של הספר, שיצא בשנת 1987, מתנוססת הקדשה אישית בכתב ידו של המחבר. 30 שנים אחרי, זו סגירת מעגל עבור פרידמן.
"במובן הרחב, המטרה שלי היא לנהל את היחסים העמוקים והמורכבים בין ישראל לארה"ב, שהם כמו יחסים בין שני בני משפחה", הוא אומר, "בכל יום עשוי לעלות נושא אחר. כלכלי, תרבותי, נושאי הגירה. אף פעם לא משעמם. מעל לכל, הדגש הוא כרגע חיזוק היחסים, ואני אנצל כל הזדמנות לכך. כמובן שהנשיא מעוניין מאוד גם בקידום השיח בין ישראל לפלשתינים".
הוא לא מפרט מהן הדרכים לקידום השיח ומהם הפתרונות האפשריים בעיניו. "ככל שתבשיל כל הזדמנות שהיא, אני אתעדף אותה לפני כל דבר אחר ובכל דרך שתימצא", הוא אומר.
בעיני רבים בממשל, וגם בישראל, העמדות הפרו־ישראליות המובהקות שלך והתמיכה בהתנחלויות ביהודה ושומרון הופכות אותך לבלתי אובייקטיבי.
"נפגשתי לא מזמן עם סאיב עריקאת, האחראי למו"מ מטעם הרשות הפלשתינית. הוא אמר לי: 'איך אני יכול לראות בך גורם שיקדם את פתרון הקונפליקט, כשאתה ישבת ליד ראש הממשלה בנימין נתניהו בחגיגות לרגל 50 שנים לאיחודה של ירושלים? עבור העם שלי לא מדובר בחגיגה, אלא ביום הגרוע ביותר בהיסטוריה שלנו'.
"עניתי לו, בכל הכנות, שמבחינתי יום איחוד ירושלים הוא היום המשמח ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. זה היום שבו יהודים יכלו לשוב להתפלל בכותל המערבי. ההורים שלי בכו מהתרגשות כשנודע להם שירושלים אוחדה מחדש. ממש בכו. והם מייד החלו לתכנן את חגיגת הבר מצווה שלי בכותל, שאכן התקיימה כמה שנים לאחר מכן.
"אמרתי לעריקאת שאין ספק שהנרטיבים שלנו שונים מאוד. אבל אני לעולם לא אנסה לשכנע אותו שהכאב של העם הפלשתיני אינו נוגע ללב, ואני מקווה שהוא לא ינסה לשכנע אותי שהכאב והתקוות שלנו, של העם היהודי, אינם נוגעים ללב. העניין הוא לא לשכנע או להוכיח שצד אחד צודק והצד האחר טועה.
"לב העניין הוא שלסאיב עריקאת יש אחריות על שני מיליון בני אדם, שעבורם הוא שואף לייצר חיים טובים יותר. ארה"ב רוצה לעזור לו בזה. לשם כך עלינו להניח את הרגשות בצד ולמצוא דרך שבה הפלשתינים יזכו לחיים טובים יותר וישיגו את מה שהם מקווים לו, אבל באופן כזה שלא יהווה איום על ישראל".
והוא היה קשוב להסבר שלך?
"אני חושב שכן. אני חושב שהוא הבין שלא נתקדם אם ננסה לשכנע זה את זה בנושאים הרחבים והטעונים רגשית. אני, באופן אישי, חסר עניין וחסר סבלנות לשמוע אמירות שמטילות ספק בקשר של העם היהודי לירושלים, למשל. זה בזבוז זמן. שלא יבזבזו לי את הזמן בהשמעת טיעונים שאני דוחה באופן מוחלט, ואני, מצידי, גם לא אנסה לשכנע בנרטיבים שלי. עמדתי היא שכל זה לא חיוני לפתרון הקונפליקט.
"מצרים, ירדן, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הן כולן שותפות פוטנציאליות חשובות של ארה"ב למציאת הפתרון. השנים של ממשל אובאמה הביאו לתוצאה חיובית בכך שהן יצרו צמא גדול בקרב העולם הערבי המתון להנהגה אמריקנית. כשאובאמה הפנה את גבו לחוסני מובארק, שהיה בעל ברית קריטי של ארה"ב במשך דורות, אחרי הפגנה אחת, הרבה מנהיגים של מדינות ערביות מתונות שאלו את עצמם, מה הערך של תמיכה אמריקנית אם היא נעלמת במהירות כזאת?
"הנשיא טראמפ מחזק את הקשרים ומבהיר שארה"ב תתמוך בחבריה במזרח התיכון ובמפרץ הפרסי. היחסים כיום בין ארה"ב, מצרים, ירדן, ערב הסעודית והאמירויות מעולם לא היו טובים יותר. לכן אנחנו מצפים ומקווים שהן יהיו שותפות גם מול האויב המשותף, איראן.
"עכשיו כולם עוקבים אחרי המתרחש בצפון קוריאה, כשברור שלהתנהלות הנחרצת של ארה"ב מולה תהיה השפעה ישירה על כל העולם, וגם על ישראל. מדינות ערביות, כמו איראן, בוחנות את התנהלות ארה"ב, כי מובן שיש לה השלכה גם עליהן".
הביקורת שלו כלפי הנשיא הקודם לא מסתכמת ביחס שהפגין כלפי מובארק. "בשמונה שנות כהונתו של אובאמה היתה ראייה חד־צדדית של הקונפליקט. נוצרה הקבלה בין התנחלויות לבין טרור, ואני חוזר ומבהיר את מה שאמרתי לא פעם בעבר: התנחלויות הן בהחלט נושא חשוב וראוי לדיון, ואילו טרור הוא רצח. אי אפשר לומר שצד אחד יעצור את הטרור בתנאי שהצד השני יפסיק לבנות התנחלויות. אלה אמירות שהכעיסו אותי מאוד.
"פרצופו האמיתי של הנשיא אובאמה התגלה בדצמבר האחרון, ממש בסוף כהונתו, כשהוא כבר היה ברווז צולע ולא אחראי פוליטית. באחד הצעדים האחרונים שלו הוא החליט לא להטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 2334" (שקבעה כי מעמד ההתנחלויות אינו חוקי; נ"ל).
נפגשת עם יו"ר הרשות אבו מאזן?
"לא. זה כבר מורכב יותר. ולא משום שלא נעשו ניסיונות להיפגש איתו".
הנשיא טראמפ יעמוד בהצהרתו להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים?
"הנשיא הבהיר שהשגרירות תועבר לירושלים, ולכן לא מדובר בשאלה אם, אלא מתי. אני מחויב באופן אישי שהדבר הזה יקרה".
פרידמן גדל בעיירה נורת' וודמיר שבלונג איילנד, ניו יורק. אחד מארבעת ילדיהם של מוריס, ששימש במשך 46 שנים רב בבית הכנסת, ושל אדי, מורה בבית ספר. את לימודי התיכון סיים בגיל 16, לאחר שהוקפץ שתי כיתות, ומייד החל את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת קולומביה. אחריהם, בגיל 19, החל ללמוד משפטים באוניברסיטת ניו יורק.
במשך שנים רבות היה שותף בקסוביץ, בנסון, טורס ופרידמן, אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בניו יורק, הממוקם חמישה בלוקים מטיימס סקוור. הוא התמחה בנדל"ן ובפשיטות רגל, ושם הפך לאחד מעורכי דינו של טראמפ. בשנת 2005 הגיע טראמפ לנחם את פרידמן בעת שישב שבעה על אביו, וכך התהדקו יחסיהם והפכו לידידות קרובה.
את תמי, אף היא בת למשפחה יהודית אורתודוקסית ממיאמי ביץ', הכיר בגיל 21. "ההורים שלי הסכימו שאעזוב את מיאמי לטובת ניו יורק רק בתנאי שאלמד בשטרן קולג', מוסד אקדמי לנשים של ישיבה יוניברסיטי", היא מספרת, "כדי להרוויח כסף עבדתי בשמרטפות אצל אחיו הגדול של דיוויד, והוא ואשתו ניסו לשדך בינינו. אבל דיוויד אפילו לא הסכים לשמוע על זה. הוא חשב שלא מתאים שבגיל 21 הוא ייצא עם בחורה בת 17; שאני רק בתחילת לימודי הקולג', בעוד הוא כבר שנים בניו יורק, חי חיים עצמאיים.
"בערך חודש לאחר מכן נפגשנו במקרה במסיבה. חבר שלו וחברה שלי הכירו בינינו, התחלנו לדבר בטלפון, ואז לצאת. רק אחרי כמה פגישות גילינו שהוא סירב לפני כן לשידוך בינינו. אני ידעתי מייד כשהכרנו שהוא יהיה בעלי. הוא תמיד ראה אותי לפני הכל ושם אותי בראש. אני מאחלת לטליה ולקייטי בני זוג כמוהו ואומרת להן שכשהן מכירות בחורים, שיסתכלו היטב על המשפחות שלהם ועל הזוגיות בין הוריהם".
תמי ודיוויד נישאו כעבור שנתיים, במיאמי ביץ', במלון שהיה בבעלות אביה, ג'וליוס. נולדו להם חמישה ילדים: דניאל (32), ג'ייקוב (30), עליזה (27), טליה (24) וקייטי בת ה־15 וחצי, שבאה לישראל עם הוריה ותלמד בתיכון במרכז הארץ למשך סמסטר אחד, שאחריו היא אמורה לחזור לארה"ב, "אלא אם כן היא תרצה להישאר", מביע פרידמן תקווה.
"המשפחה שלנו מגוונת", הוא אומר, "ג'ייקוב הוא עורך דין, ליברלי יותר מבחינה דתית. דניאל, לעומת זאת, לומד תורה ארבע־חמש שעות ביום ובמקביל עובד בבנק ההשקעות מורגן סטנלי 11 שעות ביום. הוא גאון מתמטי ויודע בעל פה את החוּמש. אם תאמרי לו, נניח, שמות פרק ד' פסוק ג', הוא יאמר לך מייד מה כתוב שם".
"עליזה היא תזונאית בהשכלתה", ממשיכה תמי, "לבקשתנו, היא עברה להתגורר בבית שלנו בניו יורק עם בעלה ושני ילדיה כדי להיות עם קייטי עד שהיא תסיים את התיכון. עליזה לקחה על עצמה את התפקיד לשמור את בני המשפחה מחוברים, לארח את כולם לארוחות השבת והחגים. הילדים שלנו בקשרים נהדרים".
הקירות בבית השגריר מספרים עד כמה קשורים בני הזוג לילדיהם ולנכדים. נוסף על יצירות האמנות הרבות, הנבחרות על ידי אוצרים של השגרירות ומוחלפות מעת לעת, תלויות שם עשרות תמונות של בני המשפחה. על שולחן שבמבואה מוצגת עבודת קרמיקה צבעונית, מעשה ידיה של קייטי הצעירה: פלחי אבטיח משולשים על צלחת מעוטרת, שבמרכזה קערית אוכמניות סגולות.
על קיר סמוך תלויה תמונה בצבעי שמן בשם "יונת השלום". תמונת נוף מלאת צבע, שבמרכזה יונה צחורה מתעופפת. את התמונה צייר סגן הדר גולדין ז"ל, שגופתו נמצאת בידי חמאס. "הוריו, לאה ושמחה, העניקו לנו את התמונה היפהפייה הזאת", מספר פרידמן, "ואני מסתכל עליה בכל יום. זה לא שאני זקוק לתזכורת שחייבים להחזיר את גופות הישראלים, אבל אני רוצה שכל מי שיגיע אלינו הביתה יראה את התמונה ויזכור כמה הדבר חשוב.
"כשהוריו, שנאבקים להשבתו של הדר בגבורה ובנחישות, מדברים עליו, אתה מרגיש שהם מדברים על בן שעדיין חי, למרות שהם מבינים שהוא איננו. זה כואב מאוד".
תמי מורידה חלק מתמונות המשפחה מהקיר ומסדרת אותן על שולחן הקפה הגדול שבסלון כדי לספר עליהן. בתחילת נישואיה עבדה תקופה קצרה כגננת, אך רוב שנותיה הוקדשו לגידול הילדים ולסיוע לכלותיה ולבתה בגידול הנכדים, שמכנים אותה "סבתי".
"אהבתי מאוד להיות גננת, אבל כשדניאל נולד החלטנו שאני אשאר עם הילדים ואגדל אותם, כי דיוויד עבד הרבה שעות בכל יום וכמעט לא היה בבית. עשיתי את זה בשמחה ובמסירות כל השנים. מבחינתי להיות אמא במשרה מלאה היה גן עדן. האימהות היא הקריירה שלי.
"החלק הקשה היחיד עבורי במעבר לישראל הוא שאני כל כך רחוקה מהתינוקות שלנו", היא מוחה דמעה בזווית העין, "ברגע אחד עברתי מלהיות אמא וסבתא ללא הפסקה - לאמא וסבתא שנמצאת בצד השני של העולם".
דיוויד: "אבל תתראו פעם בחודש. את תסעי אליהם".
תמי: "לראות את הנכדים שלך שבוע בחודש זה לא מספיק, זה לא כמו לחיות איתם. כל המשפחה שלנו גרה באותה שכונה, בית ליד בית. אני לא יכולה לחבק אותם כשאני רואה אותם בפייס־טיים.
"אני גם לא רוצה לעזוב את דיוויד יותר מדי. הוא אמנם עסוק מאוד, אבל בכל זאת זקוק לי לצידו, לתמוך בו בתפקיד החשוב הזה, לעודד אותו ולשמור עליו. משרת השגריר היא נפלאה, וזה כבוד גדול עבורנו, אבל מבחינתנו מדובר בהקרבה גדולה כי המשפחה שלנו היא מעל הכל".
ילדיהם למדו כולם במוסדות חינוך יהודיים דתיים. "הם לא הכירו מציאות אחרת", אומר פרידמן, "אנחנו גרים באותה שכונה שבה גדלתי, כחלק מקהילה יהודית גדולה וחזקה. האזור הפך עם השנים ממש לשטייטל, וקשה שלא להיות בו דתי.
"עבור יהודים שחיים וגדלים במרכז ארה"ב המציאות היא אחרת. כשאין תשתית דתית וחינוכית זה קשה. היתרון בקהילה אורתודוקסית הוא שיש לך את כל המעטפת, כל השירותים החינוכיים והחברתיים, כולל קבוצות בייסבול שלא משחקות בשבת.
"בלי מרכיב חזק של חיים בקהילה דתית, האתגר שכרוך בשמירת הזהות היהודית בארה"ב הוא גדול וקשה מאוד. קשה לייצר סיבה שלא להיטמע בחברה הכללית, עד כדי אובדן הזהות היהודית. ובאמת, שיעורי הנישואים המעורבים של יהודים בארה"ב הם גבוהים מאוד, יותר מ־50 אחוזים.
"זה מה שמיוחד בחיים בישראל: אתה יודע מי אתה ומה הזהות שלך גם בלי לחיות בקהילה דתית".
כל בני המשפחה דוברים עברית, אך זו של פרידמן נחשבת לטובה ביותר. תמי וטליה מתכוונות להירשם בקרוב ללימודים באולפן כדי לחזק את שליטתן בשפה.
בני הזוג מקפידים על אורח חיים דתי, ובשבתות מתפלל פרידמן בבתי כנסת בהרצליה ובירושלים. המטבח בבית השגריר כשר, "וגם פה, כמו בניו יורק, אני אופָה בכל יום שישי חלות עבור הקידוש ומבשלת ארוחת שבת", אומרת תמי.
"בעבר נהגנו לבוא יחד לישראל לפחות פעם בשנה, בכל קיץ. כשהילדים גדלו, היינו באים גם בסוכות ובפסח. ישראל היא בית שני עבור כולנו, ולי יש לפחות מאה בני משפחה שמתגוררים בכל רחבי המדינה - פתח תקווה, ירושלים, אפרת, נווה דניאל, בית זית, מודיעין".
הקהילה היהודית בארה"ב עדיין מהווה מוקד עוצמה והשפעה?
"היא עדיין חזקה. יש לה השפעה בזכות גודלה, היא משמיעה קול, מאורגנת בגופים רבים ומסודרים ויש לה ממון. אבל אין ספק שיש שבר בקהילה הזאת, גם דתי וגם פוליטי. כרגע אני לא רואה סיבה לדאגה, אבל בתוך מאה שנים בהחלט כן. המגמות הן שליליות, ללא ספק. הקהילה הולכת וקטֵנה, והמחויבות שלה כלפי היהדות וכלפי ישראל מצטמקת. אלה דברים שהולכים יחד".
מתווה הכותל וסוגיית הגיור מהווים איום על החיבור של הקהילה היהודית לישראל ועל התמיכה שלה בישראל?
"כן, ויהיה קשה לקהילה היהודית בארה"ב להישאר חזקה בלי החיבור לישראל. אני מדבר הרבה עם מנהיגים של זרמים ליברליים בקרב יהדות ארה"ב, והם מאוד חוששים למידת יכולתם להשאיר את הציבור שלהם מעורב ומחויב לישראל.
"אלה נושאים שצריכים להיות מטופלים בשקט ומתוך כבוד. זה לא פשוט, אבל חייב להיפתר. אני לא משוכנע שכולם בישראל מבינים עד כמה חשובה הקהילה היהודית בארה"ב ועד כמה היא מהווה מקור משמעותי מאין כמותו לתמיכה פוליטית וכלכלית.
"האופן שבו ישראל תתייחס לקהילה היהודית בארה"ב יקבע במידה רבה את יכולתה של הקהילה לשרוד את הדור הבא. אם שניים או שלושה מיליון יהודים אמריקנים יחושו שהם נדחים מצד ישראל, זה ישפיע מאוד לרעה על היכולת של הקהילה הזאת לשמור על כוחה ועל ממדיה. הם צריכים לחוש מקובלים ורצויים בישראל, ואם המצב הזה ישתנה, המשמעויות יהיו קשות גם עבור ישראל וגם עבור ארה"ב. הסוגיות האלה חייבות להיפתר".
באיזה אופן?
"אני לא האדם שאמור לומר באיזה אופן. לטעמי, מי שבהחלט מסוגל להביא לפתרון הוא היהודי הגדול ביותר בדורנו, נתן שרנסקי".
הגדול ביותר
הגדול ביותר?
"בהחלט. פגשתי אותו לפני כחודשיים וסיפרתי לו שבזכותו היה לי הדייט הראשון כנער. בשנות השבעים, בגיל 16 או 17, הייתי משתתף בכל יום ראשון בהפגנות למען יהדות בריה"מ, שהתקיימו בניו יורק. שרנסקי היה הסמל של ההפגנות הללו. היו באות אליהן נערות יהודיות יפהפיות, וכך הכרתי נערה והזמנתי אותה לצאת איתי".
"וברצינות, זה אדם שהקדיש את חייו למען הציבור היהודי ולכן נגע בדור שלם של יהודים אמריקנים. בהפגנות האלה השתתפו עשרות אלפי יהודים. באחת ההפגנות אבא שלי נעצר, כי אזק את עצמו לאחד מנציגי בריה"מ בארה"ב, שמולם נערכה ההפגנה. אמרתי לו, 'אבא, אני בן 16, איך אחזור עכשיו הביתה?'", הוא צוחק, "אבא שלי היה רב קהילה, אבל גם אקטיביסט יהודי חברתי".
בחודש שעבר חוותה הקהילה היהודית בארה"ב טלטלה, לאחר שפעילי ימין קיצוני וניאו־נאצים ערכו הפגנה אלימה בשרלוטסוויל, וירג'יניה, שבמהלכה נדרסה למוות אישה שמחתה נגדם וכ־20 נפצעו. בקהילה ובציבור האמריקני נשמעה ביקורת חריפה כלפי הנשיא טראמפ על כך שלא גינה את המפגינים באופן נחרץ וטען שהיה מדובר ב"מפגן מביש של שנאה, גזענות ואלימות שגילו שני הצדדים". פרידמן הודה בראיון לתקשורת שתגובתו של טראמפ "לא היתה נכונה" והדגיש כי "התקריות הללו לא מאפיינות את ארה"ב ואת הממשל האמריקני".
גם בראיון איתו הוא דבק בטיעון הזה. "האנטישמיות בארה"ב לא קרובה כלל למה שראינו לאחרונה בשרלוטסוויל. אני לא טוען שאין אנטישמיות בארה"ב. אבל מניסיוני ומהיכרותי, הגרעין של האנטישמיות המכוערת שאנחנו נחשפים אליה מדי פעם מהווה מיעוט זעיר ביותר של האוכלוסייה. מדובר במדינה מסבירת הפנים והסובלנית ביותר לכל קבוצות המיעוט, לכל הדתות, וזה מה שהופך אותה למקום כל כך נהדר.
"האנטישמיות מהימין הקיצוני, של קבוצות ניאו־נאצים וקו קלוקס קלאן, היא מכוערת ובלתי מקובלת, וכל מי שנתקל בה מגנה אותה. האנטישמיות מהשמאל, לעומת זאת, נארזה בחוכמה עם אנטי־ישראליות. לפתע אפשר לקיים דיונים ברוח מסוימת במסיבת קוקטייל במנהטן או בבוורלי הילס, ולא יזרקו אותך מהחדר. אנשים מסוגלים לומר שישראל הופכת למדינת אפרטהייד ושישראל לא ראויה להתקיים, והשיח הזה הופך הרבה יותר מקובל.
"כששומעים את הדברים האלה בהתחלה הם לא נשמעים קיצוניים כמו הטיעונים של הקו קלוקס קלאן, אלא מצטיירים כטיעונים אינטלקטואליים לכאורה. זה מה שקיים בכל הקמפוסים בארה"ב, כולל באוניברסיטת ניו יורק ובאוניברסיטת קולומביה, שבהן אני וילדיי למדנו. אלה מוסדות השכלה גבוהה מצוינים, אבל מאוד פתוחים לסוגי הטיעונים האלה ולהחלת סטנדרטים שונים רק לגבי מדינת ישראל. עבורי זאת דרך מתוחכמת להביע אנטישמיות טהורה.
"הרבה אקדמאים יבחנו את האופן שבו ישראל מתייחסת לפלשתינים, בלי להכיר בכך שחלק גדול מהמצב שבו אנחנו נמצאים היום הוא פונקציה של היסטוריית היחסים בין ישראל לשכנותיה הערביות והסיכונים הביטחוניים של הטרור. זה לא שהמדינה נוהגת מתוך הטיה פנימית נגד קבוצה מסוימת, כמו שבדרום אפריקה היתה הטיה ברורה של המשטר הלבן נגד הקהילה השחורה.
"פה בישראל יש קונפליקט שנמשך במשך דורות והוביל למעשים ברבריים שלא ייאמנו נגד אזרחים יהודים חפים מפשע. בהקשר כזה של קונפליקט מגיעים לנקודה שבה נדרשים להפעלת מנגנוני ביטחון שמבטיחים את שלומם של האזרחים.
"כל זה לא בא לידי ביטוי בדיון. לוקחים תמונת מצב נוכחית רגעית ואומרים שהיא לא מקובלת, בלי לצלול לעומק כדי להבין מה הניע את המצב הזה.
"לקראת אישור המינוי שלי על ידי הסנאט נפגשתי עם כ־40 סנאטורים, פגישות נימוסים. אחד מהם היה ברני סנדרס (הסנאטור היהודי מוורמונט, שהפסיד להילארי קלינטון בפריימריז של הדמוקרטים; נ"ל). הוא אמר לי: 'אתה לא חושב שישראל מפעילה כוח צבאי לא פרופורציונלי כלפי הפלשתינים? הישראלים תוקפים בתי ספר ובתי חולים בעזה'.
"אמרתי לו, 'אני באמת לא מבין על מה אתה מדבר. יורים רקטות מעזה אל שדרות. האם לישראל יש זכות להגן על עצמה?' הוא אמר שכן.
"המשכתי: 'גם אם כיפת ברזל פועלת ליירט את הרקטות, עדיין ילדים קטנים נשלפים מהמיטות שלהם בארבע לפנות בוקר ורצים למקלטים. זאת חוויה טראומטית ביותר עבורם, גם אם הם לא נפצעים פיזית'. הוא אמר נכון.
"שאלתי: 'אם יורים רקטות, האם מותר לישראל לפגוע במשגר הרקטות?' הוא אמר שכן.
"שאלתי שוב: 'ואם המשגר ממוקם או מוסתר בתוך מבנה של בית ספר, מותר לפגוע בו? שים לב, אם תאמר שלא, אתה מעודד לירות מתוך בתי ספר ובתי חולים'.
"ואז הוא אמר: 'זה מאוד מאוד מסובך'. אמרתי לו, 'אם זה כל כך מסובך, למה שאלת אותי מלכתחילה אם אני חושב שישראל מפעילה כוח לא פרופורציונלי?' באותו רגע הוא פשוט זרק אותי מהמשרד שלו. ממש כך. אמר לי: 'השיחה שלנו הסתיימה'.
לא היתה לו תשובה ואין לו תשובה, כמובן. זה אדם שמביא קהל גדול, אנרגטי ונלהב של ילדים בני 25 לאסיפות הפוליטיות שלו, ואלה השטויות שמלמדים אותם. השטויות שמשמיעים הדמוקרטים הפרוגרסיביים, בלי לזכות את הקהל שלהם בגישה מאוזנת. זאת ההטיה. כך האנטי־ישראליות הפכה לאנטישמיות החדשה.
"ברני סנדרס הוא, על פניו, אדם רציונלי, רהוט ובעל כוונות טובות, אבל כשזה מגיע לישראל יש נתק עם כל התכונות האלה. בפני ישראל הוא ואחרים מציבים דרישות וסטנדרטים בלתי אפשריים. מצפים מישראל לספוג טילים בלי להגן על עצמה, כשכל מדינה בעולם, כולל ארה"ב, לא היתה פועלת אחרת. הייתי המום מהפגישה הזאת".
היא מייצגת מגמה בסנאט?
"יש גורמים בשמאל האמריקני שמחזיקים בעמדה הזאת, אבל הם לא הרוב. זאת תפיסה שצומחת בתוך הקמפוסים, בתוך מעגלים מהשמאל, ובעיניי זאת אריזה מחודשת מסוכנת לאנטישמיות.
"יש מידה של אנטישמיות שאי אפשר לעקור ולבער. היא קיימת אלפי שנים. הדאגה שלי נוגעת לאנטי־ישראליות הלא רציונלית. אני לא טוען שישראל חפה מטעויות ושאסור לבקר את ישראל. מדובר במדינה עם דמוקרטיה חסונה ואיתנה, שגם בתוכה נשמעת ביקורת רבה. זה שונה מהציפייה מישראל שתנהג באופן ששום מדינה אחרת לא היתה נוהגת. כאן באים לידי ביטוי השנאה וחוסר הרציונליות".
איך, לדעתך, צריכה ישראל להתמודד עם הביקורת כלפיה בזירה הבינלאומית?
"אני לא מומחה בהסברה. ישראל מנסה מאוד להראות את צדדיה היפים. למשל, של משלחות הסיוע, כמו זאת שנשלחה להאיטי. אגב, היא קיבלה מעט הכרה על כך מצידו של הנשיא אובאמה, שהודה לכל המדינות שהגישו סיוע ושכח את ישראל, למרות שהיא היתה הראשונה לפעול בשטח.
"הישראלים פועלים ברגע זה ביוסטון ומסייעים לקהילה בטקסס להתמודד עם נזקי ההוריקן הארווי. מושל טקסס, גרג אבוט, הביע את הערכתו כלפיהם. באופן כללי, ישראל צריכה להמשיך להיות מובילה עולמית בדברים שהיא עושה באופן הטוב ביותר.
"אני לא בטוח שאנשים מבינים עד כמה צריך להעריך את החיים בישראל. אדם ערבי, ששואף לחיים הטובים ביותר עבור ילדיו, לחינוך טוב, לשירותי בריאות טובים, נשים, הומוסקסואלים ועוד - לכל אלה אין מקום טוב יותר לחיות בו במזרח התיכון מאשר ישראל.
אני בא לבית החולים הדסה בירושלים ופוגש רופאים פלשתינים מוכשרים שמועסקים שם. מדובר, באופן כללי, בציבור מוכשר וחכם. הם לומדים באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בן־גוריון, ואני חושב שהם מאוד מצליחים כאן.
"תמיד יש מקום לשיפור, תמיד יש טענות. אבל אני מסתכל על הרפואה כדוגמה ורואה איך בתחום כזה משמעותי השילוב והדו־קיום הם יפים מאוד. וזה למרות שטוענים שאין כמו רופא יהודי", הוא מחייך.
"את מכירה את הבדיחה על הבחור היהודי שנבחר לנשיא ארה"ב? הוא מתקשר לאמא היהודייה שלו, שגרה בפלורידה, כדי להזמין אותה לטקס ההשבעה שלו. והיא אומרת לו, 'שמע, זה לא כל כך מתאים. יש לי תוכניות לאותו יום, אני נפגשת עם חברים לארוחת צהריים וגם כואב לי הגב ויהיה לי קשה להגיע עד לוושינגטון'.
"הוא אומר לה, 'אמא, אני נשיא ארה"ב. זאת ההשבעה שלי. את חייבת להגיע. אטיס אותך במטוס פרטי'. היא מתרצה, מגיעה להשבעה ומתיישבת בשורה הראשונה. במהלך הטקס היא פונה לנשיא בית המשפט העליון שיושב לידה ולוחשת לו, 'אתה רואה את הבחור שמושבע שם לנשיאות על הבמה? אח שלו הוא רופא'".
• • •
את ראש השנה יחגגו בני הזוג במלון המלך דוד בירושלים, ופרידמן יבקר בבית הכנסת ליד ביתו בטלביה, שבו הוא נוהג להתפלל זה 15 שנים. בסוכות יבואו כל ילדיהם ונכדיהם לארץ לשלושה שבועות, כמו גם באני, אמה של תמי. האב ג'וליוס נפטר בשנה שעברה.
כשפרידמן נשאל מה הוא הכי אוהב בישראל, קשה לו לבחור. "אני אוהב את ירושלים ואת תל אביב. את הנגב ואת הגולן. אני אוהב פלאפל טוב ושווארמה, אבל גם את הפיצה והפסטה". בטלוויזיה, הוא אומר, אין לו זמן לצפות ("אני מעדיף לקרוא").
יום לפני פגישתנו השתתפו בני הזוג בטקס לציון 16 שנים לאסון התאומים, שנערך באתר ההנצחה שבעמק הארזים בירושלים. "טקס נפלא, לא ייאמן, והאתר עצמו מרגש ויפהפה", מספר פרידמן בהתרגשות, "האדריכלות, החשיבה העיצובית, וגם העובדה שזה אתר ההנצחה היחיד מחוץ לארה"ב שבו כתובים שמותיהם של כל הקורבנות. זה מבהיר איך ישראל הרגישה ביום האסון. שום מדינה לא הגיבה לאסון הזה כמו ישראל.
"המשפחה שלי התאבלה תמיד אחרי כל אירוע טרור שהתרחש בישראל. ב־1929 על הטבח בחברון, ב־1948 על הטבח בכפר עציון, ב־1972 על רצח י"א הספורטאים במינכן, וכך, לצערי, גם בפיגועים בשנות התשעים והאלפיים - בדיזנגוף סנטר, בדולפינריום, במסעדת מקסים, בקפה הלל, במלון פארק.
"ב־11 בספטמבר ישראל התאבלה עם ארה"ב. אחרי הפיגועים הקשר, ההדוק ממילא, התהדק אף יותר. לצערי, הפכנו להיות מטרות לאויב משותף. יש לנו משטרה, צבא ומודיעין מצוינים. ואת יודעת מה? אני מבלה הרבה זמן עם גורמי הביטחון הבכירים של ארה"ב, והם אוהבים את ישראל. הם מבינים את ישראל, וישראל מבינה אותם. זה אחד הקשרים העמוקים שיש בין המדינות, על רקע ביטחוני.
"אחרי 11 בספטמבר ארה"ב בנתה את עצמה מחדש באופן מופלא. הכלכלה השתקמה, אזור הפיגוע פורח מחדש והוא אחד המקומות היקרים ביותר במדינה מבחינת הנדל"ן. זה מה שאמריקה יודעת לעשות: לחזור ולהתחזק ולהעצים את כוחה.
"הציבור האמריקני מבין ומקבל את דרישות הביטחון החדשות. הוא התרגל למציאות שהיתה קיימת בישראל זמן רב קודם לכן. למעשה, מה שקרה ב־11 בספטמבר הוא שארה"ב הפכה לישראל".
