ניב נחמיה ראה את המוות מול העיניים. המחבל שחדר לסניף השופרסל ביבנה דקר אותו בראש, בצוואר, בחזה, וביד, לא פחות מ־14 פעמים • במשך שלושה ימים נלחם נחמיה על חייו - ושרד • עכשיו, כשהדיבור עדיין קשה לו וחלק מהסכין נעוץ במוחו, הוא משחזר את רגעי האימה

"יצאתי מהבית ב־4:30 בבוקר. בדרך כלל אני פותח את הסניף בשעה מוקדמת מאוד, כדי להכין אותו ללקוחות הראשונים. כשהגעתי לסניף, ניתבתי את העובדים לעמדות שלהם. אחת העובדות, שאחראית לפארם, לא באה לעבודה, ואני מילאתי את תפקידה. אני תמיד עושה את כל העבודות בסניף, וגם אם צריך לסדר מוצרים במדפים, אני מסדר".

ב־10:30 בבוקר נכנס לסניף איסמעיל אבו עראם, בן 19 מהכפר יטא שבאזור חברון. מכתב האישום שהוגש נגדו עולה כי החליט לבצע פיגוע לאחר שהתחזק מבחינה דתית וקיבל השראה ועידוד לקיים את מצוות "הג'יהאד נגד הכיבוש הישראלי".

הוא נסע לסעודיה ל־12 ימים במהלך חודש הרמדאן, ובשובו החליט לבצע פיגוע דקירה נגד אחד ממעסיקיו הקודמים. נכנס לשטח ישראל באופן בלתי חוקי והגיע ליבנה, אל אולם האירועים שבו עבד בעבר. משלא מצא את מעסיקו, נכנס לסניף שופרסל שליד האולם.

אבו עראם עבר את השומר שבכניסה והתחיל להסתובב בין המדפים. כשנתקל בניב, שאל אותו היכן נמצאים השירותים. בדרך לשירותים עצר במחלקת כלי המטבח, נטל סכין בעלת להב של 15 ס"מ והסתיר אותה בחגורת מכנסיו.

ניב עמד באותה עת במעבר בין מדפי הפארם וסידר על המדפים חבילות של נייר טואלט. בסרטון הוא נראה מביט במחבל כשזה עובר לידו, וממשיך בשלו.

לפתע הרים המחבל את חולצתו, שלף את הסכין, הסתובב לעבר ניב המופתע והחל לדקור אותו ללא רחמים. ניב נאבק בו, גם כשגופו נקרע מהדקירות פעם אחר פעם והוא מאבד דם רב. 

"ניסיתי להילחם בו בכל מה שהיה לידי", הוא מספר בלחש, "העפתי עליו חבילות של נייר טואלט, אבל לא הצלחתי לעצור אותו. הוא היה בטירוף. אני לא זוכר אם הוא צעק משהו או דיבר. הייתי עסוק רק בהישרדות.

"יש לי על היד קעקוע עם האות הראשונה של כל אחד משמות חמשת ילדיי. הם נתנו לי את הכוח להמשיך להילחם".

במשך 50 שניות נדקר ניב 14 דקירות קשות. הוא נפל כמה פעמים, אבל הצליח לקום ולהשיב מלחמה.

במשך 50 שניות נדקר ניב 14 דקירות קשות. הוא נפל כמה פעמים, אבל הצליח לקום ולהשיב מלחמה.

"לפי מה שאני זוכר, בשלב הזה, תוך כדי מאבק, הסכין עפה לו מהיד. ניסיתי לקחת אותה, אבל אז הוא שלף מכל של גז פלפל וריסס לי לתוך הפרצוף והעיניים. הצריבה היתה כל כך חזקה, שאני זוכר שאפילו הפרמדיקים התקשו לנשום בגלל האדים של התרסיס. פתאום הרגשתי את כל הדם נוזל לי על הפנים".

כשעובדי הסניף והלקוחות החלו להימלט, ניצל המחבל את ההמולה ונמלט איתם. קצין הביטחון ועוברי אורח לכדו אותו בחוץ. ניב פונה בהכרה מלאה לבית החולים קפלן שברחובות.

"רק כשהמחבל ברח, נפלתי על הרצפה. אחד העובדים לקח חתיכת בד ולחץ לי על הפצע בחזה. עובדת נוספת לקחה מהמדפים מגבונים וניסתה לעצור באמצעותם את הדימום. כשהפרמדיקים הגיעו, כל מה שעבר לי בראש זה להישאר ער ולא לעצום את העיניים. הייתי בהכרה מלאה. ראיתי את כל החתכים שהוא עשה לי, הבנתי שהמצב חמור, ולכן היה חשוב לי להישאר ער".

בזמן שניב נאבק במחבל, היתה סיגל בעבודה, בחברת דלקול שבלוד.

"בסביבות 11:30 בבוקר אח שלי צלצל והודיע לי שניב נדקר. חבר שלו, שעובד בשופרסל, התקשר אליו ועדכן אותו. כדי שלא אבהל הוא סיפר לי שלניב היתה קטטה עם אחד הלקוחות בסניף, ושכדאי שאבוא לבית החולים.

"המנהל שלי לקח אותי לבית החולים. בדרך כבר התחלתי לקבל המון הודעות, ולא הבנתי איך כולם יודעים על הקטטה. אני זוכרת שניסיתי כל הזמן לחייג לטלפון של ניב, ולא הבנתי למה הוא לא עונה. כמה חמורה יכולה להיות קטטה?

"ואז נכנסתי לאינטרנט וראיתי את הידיעות על הפיגוע, ושניב נלחם על חייו. זה השלב שבו נכנסתי ללחץ. באותו רגע ביקשתי מגיסי ומחברה שלי ללכת לילדים ולספר להם. הידיעה כבר התחילה לרוץ באינטרנט ובקבוצות הווטסאפ, ופחדתי שהם יראו את זה וייבהלו. לשמחתי, רק שתי הבנות הגדולות ראו את הפרסומים, אבל לא עשו את החיבור שמדובר באבא שלהן".

ד"ר גיא לין, מנהל המחלקה לכירורגיה דחופה וטראומה בבית החולים קפלן, הוא הראשון שטיפל בניב. "הוא הגיע עם אובדן דם קיצוני ומצב של שוק בדרגה 4. היו לו פגיעה בווריד הראשי בצוואר, שבר בגולגולת, פצע חודר לתוך החזה, צלע שבורה, חתך בוושט וחתך בעצב של מיתרי הקול. לחץ הדם שלו היה נמוך, והוא התחיל להידרדר לנו ממש מתחת לידיים.

"התחלנו מייד להנשים אותו והובלנו אותו לחדר הניתוח. במקביל נתַנו לו 20 מנות דם".

כשסיגל הגיעה לבית החולים, ניב כבר היה בניתוח. "היתה היסטריה גדולה", היא מספרת, "בית החולים התחיל להתמלא באנשים, כאלה שאנחנו מכירים וכאלה שלא. אמרו לי, 'באנו להתפלל למען הגיבור שנלחם במחבל בידיים חשופות'. בתוך כל ההמולה הזאת הייתי שלווה. בתוך תוכי ידעתי שהוא יהיה חזק וייצא מזה".

 

שש שעות ארך הניתוח, שבוצע בידי צוות גדול של רופאים. אחריו הועבר ניב, מורדם ומונשם, למחלקה לטיפול נמרץ. סיגל, הוריו מרדכי והדסה, שלוש אחיותיו, חברים רבים ובני משפחה ליוו אותו כל העת, ביום ובלילה. רק אחרי 48 שעות הוא יצא מכלל סכנה, והרופאים החלו בהדרגה להעירו.

שהכניסו אותי לניתוח אמרתי לעצמי שאם אני מתעורר ופוקח את העיניים שוב, זה יהיה נס. כשפקחתי אותן, הבנתי שאלוהים היה איתי".

חודש ימים שהה ניב בבית החולים, ובמהלכו גם החל בשיקום. מלבד ההתמודדות עם הפציעות הפיזיות, הוא עבר שורה של טיפולים פיזיותרפיים לפלג הגוף העליון, שספג את מרבית הפגיעות. בד בבד, נפגש עם קלינאית תקשורת ועם פסיכולוג.

"מלבד העובדה שאיבדתי את הקול, החתך בוושט גרם לי בעיות קשות בבליעה. אמנם איחו אותו, אבל באזור החיבור המעבר נעשה צר יותר. בכל פעם שאכלתי משהו שהוא לא נוזלי לחלוטין, האוכל נתקע וגרם לי להקיא.

"התחושה לא פשוטה. אתה מבין פתאום שאתה כבר לא בשליטה על החיים שלך ועל הגוף שלך. פתאום לא יכולתי לזוז ולהתנועע בקלילות. לא יכולתי לצאת הביתה. הבנות באו לבקר אותי בטיפול נמרץ אחרי שהתעוררתי, אבל את הבנים סיגל הביאה רק אחרי שהעבירו אותי למחלקת אף אוזן גרון.

"כשהם באו התרגשתי כל כך, בכיתי בלי הפסקה. הם הסתכלו על כל הצינורות שהייתי מחובר אליהם ושאלו למה אני לא יכול לבוא הביתה, למה אני מדבר חלש, ואם יבואו מחבלים אחרים במקום המחבל הזה כדי לפגוע בנו.

"ניסיתי להרגיע אותם ככל יכולתי, ואני יודע שגם פסיכולוג דיבר איתם. אחד הקטעים המרגשים בביקור הזה היה כשקמתי מהמיטה ונעזרתי בהליכון כדי ללכת. אביתר הקטן הניח את היד על ההליכון, ולאט לאט צעד איתי. זה היה רגע שבו הרגשתי עד כמה הם זקוקים לי, ועד כמה אני חסר להם".

ב־27 באוגוסט שוחרר ניב לביתו. "ההתרגשות בבית היתה גדולה", נזכרת סיגל, "הילדים ניפחו בלונים והכינו לו שלטים שבהם כתבו 'אבא, ברוך שובך', 'התגעגענו נורא' ו'אוהבים אותך'. גם ההורים שלו היו שם, והיתה שמחה גדולה".

רופאיו אמרו לו שתהליך השיקום יכול להימשך גם שנה ויותר. "אני יודע שהדרך שלי עוד ארוכה ורצופה עליות ומורדות. קשה לי מאוד עם הכאבים ועם חוסר הניידות.

"אני אדם מאמין, לא עוסק בשאלה למה זה קרה דווקא לי, רק יודע שאני חייב להמשיך הלאה. אני כל כך מתגעגע לחיים הקודמים שלי, לדברים הפשוטים - לקום בבוקר, להתלבש וללכת זקוף לעבודה, לחזור לרעש ולבלאגן של הילדים, לטייל איתם. פשוט להיות אבא מתפקד".

סיגל מביטה בבעלה, שנאנק מכאבים, ומתקשה להכיל את הכאב. "כמה שאני לביאה, קשה לי לראות את זה בידיעה שאין לי איך לעזור לו", היא אומרת, "אני מנסה ככל יכולתי לתמוך בו מהצד. בלילות, כשהוא מתעורר מהסיוטים, אני מתעוררת איתו, מרגיעה אותו. מביאה לו כוס מים, לפעמים יוצאת איתו למרפסת עד שהוא נרגע. ועדיין, זאת ההתמודדות שלו עם עצמו. אני יודעת שאת הדרך הקשה הוא יצטרך לעשות בעצמו, כשאני רק תומכת מהצד".

בתוך תהליך השיקום הקשה הם מצאו את עצמם נלחמים בזירה נוספת. "מייד אחרי הפיגוע הגיעו לבית החולים נציגים של ביטוח לאומי", אומרת סיגל, "הם אמרו שעל סמך הפציעות המרובות ועל סמך הממצאים הרפואיים, ניב יקבל בשלב ראשון 100 אחוזי נכות לחצי שנה. המשמעות של זה היא שלפחות מבחינה כלכלית, היינו יכולים להיות רגועים ולדעת שניב יקבל את כל מה שהוא צריך.

"ביום רביעי שעבר הוא זומן לוועדה רפואית כדי לקבוע את אחוזי הנכות הזמניים. אני מתקשה להבין איך הם מצפים מאדם, שעבר את מה שניב עבר, להיות מטורטר לוועדה רפואית כשהוא בקושי עומד על הרגליים.

"לשמחתי, הנהלת שופרסל הודיעה לנו שהיא תמשיך לשלם לניב משכורת מלאה, עד שנושא הביטוח הלאומי יוסדר, ועל זה אני רק יכולה להודות להם. לאורך כל התקופה כל עובדי רשת שופרסל - מהעובד הזוטר עד המנהל הכי בכיר - הקפידו לבוא ולבקר כל הזמן והיו פה בשבילנו".

עו"ד יוסף עזרא, מומחה בדיני עבודה וביטוח לאומי, שמייצג את המשפחה מול הביטוח הלאומי, מביע זעזוע מהתנהלות המוסד. "כאשר מדובר בפצועים קשה מאוד, הביטוח הלאומי יכול לקיים ועדה רפואית גם ללא הפצוע, בהסתמך על מסמכים רפואיים. למרות זאת, הם בחרו לזמן את ניב לוועדה - כך שבמקום שהוא יתרכז בהחלמה ויתחזק, עליו לעשות הפסקה ולבוא להצדיק את חומרת פציעותיו מול רופאי הוועדה.

"העובדה הזאת רק מוכיחה, שהמוסד לביטוח לאומי מנסה להטיל ספק בזה שניב יקבל בשלב הראשוני 100 אחוזי נכות. הם מערימים קשיים וקירות של ביורוקרטיה, שפוגעים באנשים הכי מוחלשים".

שעות ספורות לפני מועד כינוס הוועדה נעתר המוסד לביטוח לאומי לבקשתו של עו"ד עזרא להימנע מזימונו של ניב לוועדה רפואית, והחליט שהוועדה תדון בעניינו על סמך המסמכים הרפואיים בלבד. "אני שמח שלפחות בשלב הזה הצלחנו להקל עליו, וכולי תקווה שהם יגלו בעתיד אותה מידה של הבנה", אומר עזרא.

ביום שלישי הבא צפוי להיפתח משפטו של המחבל איסמעיל אבו עראם בבית המשפט המחוזי שבלוד. "אני חושש מאוד שמאחר שנשארתי בחיים ולא נהרגתי, בית המשפט יקל את עונשו", הוא אומר ומתקשה למצוא מרגוע לנפשו. לפני שבוע וחצי החליט לשלוח מכתב לשר הביטחון, שבו ביקש להורות על הריסת בית המחבל.

"מתברר שהמדיניות של מדינת ישראל היא להרוס את בתיהם של מחבלים רק אם היו אבידות בנפש כתוצאה מהפיגוע. אני לא מצליח להבין איזה מסר יעבור לארגוני המחבלים אם ביתו של המחבל לא ייהרס רק בגלל העובדה שאני חי. האם אני צריך להתנצל על ששרדתי את הניסיון לרצוח אותי? האם עצם זה ששרדתי צריך להיות בונוס למחבל ולמשפחתו? האם פיגוע שיסתיים בפציעה הוא מותר, ופיגוע שיסתיים ברצח אסור?"

"בקשתו של ניב לא תלושה מהמציאות", מסביר עו"ד עזרא, "על פי סעיף 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 'מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע... שהוא נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו או ניסו לעבור או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה... משהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע כנ"ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או המבנה'". 

ניב: "אני רק רוצה שהמחבל הזה, שבא במטרה לרצוח אותי כי אני יהודי ופגע באופן עקיף וישיר במשפחתי ובילדיי, ייפגע גם הוא. אני גם מקווה שבית המשפט ייתן לו את העונש המרבי שמתיר החוק - 25 שנות מאסר".

אתה מאמין שהריסת הבית שלו תעזור?

"לי זה בטוח לא יעזור, אני כבר נפצעתי. אבל אולי זה ירתיע את המחבל הבא. אולי במקום שייצאו שני מחבלים מהכפר הזה, ייצא רק אחד. זה גם משהו, לא? אני לא רוצה שמשפחה נוספת תעבור את מה שאני עובר".

אתה מצטער שהאנשים שתפסו אותו מחוץ לסופר לא הרגו אותו?

"ממש לא. אני יכול להבין את הכעס של האנשים באותו רגע, אבל עברנו מספיק עם סיפור אלאור אזריה. אני לא צריך שאנשים יישבו בכלא בשבילי ומשפחתם תיהרס. זה שהם יהרגו אותו לא יחזיר את הגלגל לאחור. המעט שאני מבקש הוא שהמדינה תעשה את המוטל עליה ותהרוס את בית המחבל. לצערי, עד לרגע זה לא קיבלתי תשובה משר הביטחון".

ניב יהיה שם, בדיון הראשון של המחבל. "אני מרגיש צורך להסתכל לו בעיניים ולהראות לו שאותי לא מכניעים בדקירות סכין. אני רוצה להראות לכל עם ישראל, שתמך בי מאז הפיגוע, שהעם שלנו חזק, והחוסן שלנו הוא באחדות שלנו. אם מטרת הפציעה שלי היא לאחד את העם ולהזכיר לעצמנו עד כמה אנחנו חזקים כשאנחנו מאוחדים, אני מקבל עלי את הפגיעה באהבה".

מהמוסד לביטוח לאומי נמסר בתגובה: "אנו נמצאים בקשר אישי וישיר עם מר נחמיה ואשתו. עובדת סוציאלית של הביטוח הלאומי נפגשת עם המשפחה ונמצאת עימה בקשר. לפני קביעת מועד הוועדה, שוחחנו עם אשתו ושאלנו אותה אם הם מעדיפים להגיע לוועדה, או שנקבע את אחוזי הנכות ללא נוכחותו, על סמך המסמכים הרפואיים. האישה מסרה כי הם מעדיפים להגיע לוועדה, ולכן הוזמנו. ביום הוועדה פנו אלינו מהמשפחה ואמרו כי בשל מצבו של מר נחמיה, הוא לא יוכל להגיע. לכן קיימנו ועדה ללא נוכחותו, שבה נקבעו לו 100 אחוזי נכות.

"מעבר לכך, המשפחה מקבלת מהביטוח הלאומי את כל המגיע לה: מימון מלא של הטיפול הרפואי והשיקום, החזרי נסיעות לביקורים של המשפחה בבית החולים, הוצאות מטפלת לילדים, הוצאות כלכלה, טיפולים פסיכולוגיים, וכל צורך שהמשפחה העלתה בפני העובדת הסוציאלית".