ימי כהונתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון ייזכרו תמיד כאבני היסוד של המהפכה החוקתית שהגה. ממשיכי דרכו הוסיפו, כל נשיא בתורו, עוד נדבך ועוד קומה בסיפוח הזוחל שהעניק לבית המשפט את עצמתו וסמכויותיו, שמעולם לא הוגדרו בשום חוק ולא אושרו על ידי אף פורום נבחר. אולם כל אלה חסרי חשיבות כמעט, לעומת הציביון שלבש בית המשפט בימיה של מרים נאור כנשיאה. ימי המוטציה של האקטיביזם השיפוטי.
נדמה שבשנים האחרונות אחז בבג"ץ הבולמוס. תיאבון שאינו יודע שובע. אם בימיו הראשונים של האקטיביזם עוד אפשר היה לשמוע דעות מסויגות, כמו השופט חשין שסירב לפסול חוק של הכנסת תוך שהוא מנמק בלשונו הציורית מדוע אין זה בסמכותו של בית המשפט לעשות כך, הרי שהיום קולות אלו נדמו לחלוטין. בג"ץ פוסל היום חוקים של הכנסת לא רק כשהם סותרים חוקים אחרים, אלא בשל מגוון סיבות ותירוצים והכל רק כפי ראות עיניו. לאט לאט הופך בית המשפט מגוף שופט ומבקר - לגוף מנהל ומבצע. ככל שסמכויותיו תופחות כך מאבדות הממשלה והכנסת מנכסיהן. אם בעבר היתה צריכה האופוזיציה הפוליטית לנהל מאבקים עקובים מדם על עמדתם בנושאים עקרוניים, לנהל דיון צעקני בכנסת ובתקשורת, לכרסם ברוב הקואליציוני ולהתיש את הממשלה בנאומים עד אישון ליל, הרי שהיום הם מסתפקים בעתירה לבג"ץ.
לא בטוח שמשה כחלון יתמוך בהצעה של בנט ושקד, ואם יוזמתם תעבור בסופו של דבר, אבל ברור שאם יש טיימינג מושלם לסתום את הפרצה השיפוטית הרי שזה בדיוק עכשיו. בג"ץ לא רק שפגע במחנה הלאומי ובציבור השמרני בישראל, שערכיו אינו כערכיהם, אלא נעץ את שיניו כל אחד ואחד ממרכיבי הקואליציה הנוכחית: בליכוד עם עמונה והתקציב הדו־שנתי, בבית היהודי עם הקפאת ההסדרה, בחרדים עם ביטול חוק הגיוס, בש"ס עם חוק המסתננים, ובכחלון עם מיסוי דירה שלישית.
האקטיביזם האקסצנטרי של בג"ץ פגע בראש ובראשונה בבג"ץ. אם רק לפני שנים בודדות חוסר האמון בו היה נחלת חלקם של מגזרים מעטים, היום הוא כבר נחלתם של רבים. לא בטוח שהיוזמה של בנט ושקד תציל לגמרי את המצב, אבל זו בהחלט התחלה.
