"נוחות אפשר למצוא בטיול של שבת עם הילדים בשמורה של קק"ל. זה אחלה, אבל לא בשבילנו".
צריך לעבור קורס מקדים בנהיגה אתגרית?
"לא. תמצא פה נהגים רגילים לגמרי. העניין הוא ללמוד מהניסיון המצטבר ומהעצות ההדדיות. כולם פותרים את התקלות יחד. המוטו שלי הוא שמכאן כל אחד יוצא חצי מכונאי, גם אם לא פתח מימיו מכסה מנוע".
• • •
כבר בהתחלה, בחלקת יער שצופה מרחוק אל היישוב שוהם, נתקלת השיירה הרועשת באתגר הראשון: עלייה בשיפוע חד מאוד, מתובלת באבני חצץ מידרדרות ובסלעים שרק ממתינים לבקע את אגן השמן הראשון שיעז לעמוד מולם.
החבר'ה חוככים בדעתם איך להסתער על המכשול. מלבד נזק אפשרי לתחתית הרכב, שבמקרה שלנו עלול להיות סופני, גם האגו הפרטי של הנהגים ניצב כאן למבחן. אם לא מחשבים היטב ובזהירות, עלולים לצאת מפה עם מכה אנושה בגאווה - כלומר, פינוי על ידי גרר.
רעש גדול של פמפום מנוע. דייהטסו אפלאוז שחורה מודל 1995 (130 אלף קילומטרים על השעון) ניגשת לנסות את מזלה, אחרי שכל האחרים כבר הצליחו ועלו. בעמדת הנהג יושב עומר שמיר־שווגלר (18) ממושב מולדת, שלמרבה הפלא (והאומץ!) קיבל את רישיון הנהיגה שלו יומיים בלבד לפני תחילת המסע, בטסט השני. הוא בא לכאן עם הוריו, ורנר ותמר, שבחרו במסע הזה כמתנה לפני גיוסו לשנת שירות ויושבים איתו באוטו.
"כנער במושב רכבתי בשטח על טומקאר, כך שיש לי טיפה ניסיון", הוא אומר. "אבא שלי מדריך צעירים בנהיגה מונעת, אז זה עוזר. חוץ מזה, ההורים שלי הביאו אותי הנה כדי שאתחסן מנטלית. הם אמרו שזה יתרום לי לקראת היציאה לחיים".
האם, תמר: "פה לומדים שתמיד אפשר למצוא פתרון, מעקף, שיטה, טריק. זה שיעור מעשי לחיים. יצירתיות עם פשטות וחיבור לארץ. וגם גיבוש משפחתי".
הכל נחמד וטוב, רק שהשטח לא נוטה לרחם על נהגים טריים שמבחן התיאוריה עוד נוזל משפתותיהם. עומר מנסה לעלות ישר, תוקף עם צמיגים מוטים ימינה, מקנח בהתפרצות ברוטלית מלוא הגז - אבל האפלאוז מתחפרת בעקשנות של פרד, כשהגלגל האחורי נתלה באוויר, נכלם ונזוף.
הנהגים האחרים מנדבים מלמעלה בליל של עצות. "תיישר", "קח את כל ההגה ימינה", "שחרר קלאץ' לאט", "תן מכת גז", אך לשווא. ב"הישרדות" היו מתחילים לתכנן כאן פרק הדחה, אבל לא אצל הבוס אופיר. "חבר'ה, תזכרו שאנחנו ישראלים, לא מתייאשים אף פעם", הוא אומר בחיוך, והמשפט הקטן הזה פועל כמו קסם מסרט של גיבורי על.
כולם מתגודדים סביב הרכב ומנענעים אותו כעריסה, סנטימטר אחר סנטימטר, עד שהמרכב "מתיישב" על התוואי בפוזיציה נוחה יותר לתמרון. אחר כך מטפסים על מכסה המנוע ותא המטען, במטרה לאזן את משקל הרכב, לקרב את צמיגיו לקרקע ולהגדיר מחדש את מרכז הכובד שלו.
ואז מגיע השלב האחרון, המדהים ביותר. בגן הילדים קראנו לזה "משוך בגזר": החבר'ה מחברים רצועת בד לטמבון של האפלאוז, נעמדים בטור ארוך ופשוט מושכים בכל הכוח.
המנוע מחרחר, הגלגלים מתיזים אבנים, עננת גומי שרוף מחניקה את הנשימה - אבל שילוב הכוחות מוסיף תנופה מכרעת, והאוטו נשלף מהאדמה ומתיישר בסוף העלייה בנהמת טוּרים שכולה הקלה. עומר הסמוק נהנה ממחיאות הכפיים ומוחה את הזיעה.
אני מניח שאם הבוחן שפסל אותך בטסט ראשון היה כאן, היית עושה לו אצבע משולשת.
"יש מצב. והוא עוד פסל אותי על איתות".
• • •
אופיר מרבה להזהיר את המשתתפים "לא לנסוע על המסלול כמו רובוטים, תסתכלו במפה ותפעילו שיקול דעת בריא". עצה ששווה זהב כשהחושך סוגר על שדה הראייה והאינסטינקט חייב להיות חד כתער. המרחב שמסביב לפנסי הרכב הופך להיות ניחוש פרוע, ולך תדע איזה בור זומם לבחון אותך בסיבוב הבא.
ואכן, בעמק חפר, שיישוביה מוארים בלילה באורות דמויי צלופן, מחליט המאוורר של הפיאסטה 2002 (1,300 סמ"ק) לחטוף מכה אנושה מאבן שניתזת עליו בכוח - ולהיתקע. הפירוש המכני: אם נמשיך מטר אחד נוסף - המנוע יתחמם וישבוק. חייבים להחליף מאוורר.
צוות הפורד - גיל ארדיטי (66), אזרח עובד צה"ל ממושב מסלול, וחתנו, רן נחום (43) מקיבוץ ברור חיל, שמשווק מוצרי השקיה לחקלאות - מסרבים להרים ידיים. ביום־יום, אגב, יש להם רכבי פנאי נוצצים יותר, טויוטות 4X4.
"אנחנו לא מוסכניקים, אבל יש לנו ידע בסיסי", מסביר רן. "אתה לומד מתקלות קודמות ומתמודד. אין דרך אחרת. בוא נגיד שכל תורת הלחימה של האוטו הזה היא 'לשמור על תנופה', אחרת נצטרך לנסוע ברוורס. מהשטח הזה נצא, גם אם נסחב את האוטו כמו מריצה".
אבל מאיפה תקריצו עכשיו מאוורר חלופי?
"זה הדבר הכי גדול ב'גרוטראלי'. כל מכונית פה היא מחסן חלקי חילוף. אם תחטט בתאי המטען תמצא מצברים, פנסים רזרביים, משאבות דלק, רדיאטורים, מראות, אגזוזים. כל חלק שיכול ליפול או להתקלקל. העיקר שהמנוע יישאר, כל השאר בר החלפה".
בתוך שתי דקות שולף מישהו מאוורר ישן, ששירת בעבר דייהטסו שהחזירה את הרדיאטור שלה לבורא. לי הוא לא נראה בגודל המתאים.
"אתה דואג?" מרגיע גיל. "בשביל זה יש קאטר. חותכים את הצדדים בתושבת הפלסטיק, עד שהקונסטרוקציה נכנסת לנישה - ואז מאבטחים עם אזיקונים. תנו לנו רבע שעה, ואנחנו כמו חדשים".
המשתתפים פותחים בינתיים ערכת קפה ומדליקים גזייה - נוהל פק"ל שיחזור על עצמו בכל תקלה שתופיע. אחרי חצי שעה מנערים רן וגיל את הידיים המפויחות ומכריזים: "זהו, הכל פועל".
מה עשית?
"עשינו מחבר זמני בין שני חוטים, החלפנו פיוז שהיה שרוף ושמנו יריעת פלסטיק למיגון, כי הפח עשה רעש".
אתם יכולים פשוט לעשות מסעות בג'יפים המשוכללים שלכם, למה צריך את כל הסבל הזה?
גיל: "בג'יפ זה פחות חוכמה. אתה יושב גבוה, מסתכל על מכשול ונותן גז. אם לא עברת - אתה לוחץ עוד יותר על הגז. בגרוטאות אתה צריך להיות יותר טכני, ערמומי, לבנות את הגישה הנכונה, את המסלול. אתה עושה לכלי חקר ביצועים".
והמסקנות שלכם?
"שהמכוניות האלו עמידות הרבה יותר ממה שחושבים, ושלפעמים הפתרון הכי טוב הוא פשוט לעצום את העיניים ולהמשיך קדימה".
אופיר: "צודקים. אני תמיד אומר שכששומעים טרטור מסתורי מאיזשהו חלק עלום במכונית, הדרך הכי נבונה היא להתעלם. האוטו אולי לא ישתגע על זה, אבל אחרי כמה קילומטרים ייכנע ויפסיק להרעיש. אצלי זה עובד כמו שעון".
או שזה פשוט מוכיח שכל הסיפור של נהיגת שטח הוא פוזה אחת גדולה.
"שמע, לג'יפאים יש אתגרים משלהם. ברור שלא נעבור כל מדרגה גבוהה שהם יעברו, אבל כיף לפעמים לעבור לידם ולעצבן אותם רק מעצם העובדה שהצלחנו להגיע לאותו שטח כמוהם. הרבה פעמים הם מורידים בפנינו את הכובע".
הנהיגה בשטח נעשית בסיוע אפליקציה ישראלית ייעודית שנקראת "אוף רואוד" ונסמכת על מאגר המידע של שביל ישראל. זה הווייז של נתיבי הכורכר ואדמות הטרשים. בהתאם לחוקי הראלי הנוקשים, השיירה תבחר תמיד בדרך המטלטלת בתוככי השטח, גם אם המסלול עובר לעיתים מטרים ספורים ליד כביש מהיר.
בהתחלה הנפש יוצאת בקנאה אל האספלט הנוח, אבל ככל שהמסע מתמשך, כך נרשם מהפך מנטלי מעניין: התנועה על הכבישים הסלולים נראית לפתע קלה מדי, כמעט לוזרית. למה לחצות גשר בדרך המשעממת מלמעלה, אם אפשר לעבור במים הרדודים תחתיו, כמו חיית בר?
הטלטול הוא לא הבעיה היחידה בשטח, בטח לא כשמדובר במכוניות שהמתלים שלהן סובלים גם ככה מראומטיזם מתקדם. בכל רגע נתון עלולים לצוץ ממול אופנועני שטח, אופני הרים או נהגי טרקטורונים רעשניים ("מאוד מסוכן לפגוש אותם פתאום בסיבוב", מזהיר אופיר). לצידם אפשר לפגוש אינספור חזירי בר עצבניים, ציפורי סיקסק מבוהלות, ואפילו פרות ששרועות להנאתן בתוך מטע זיתים, ב־2:30 לפנות בוקר.
כמו בטיולים שנתיים, את האוכל פורסים בשטח עצמו, בנקודת עצירה אקראית. חגית המפיקה, חובבת בישול, מתקתקת באמצע הלילה שולחן עם כל טוב שהכינה מראש, לצד כיסוני בצק וגבינות "בסגנון כורדי", שנאפים על המקום בטאבון נייד, מעל מדורה שהובערה מקרשים וזרדים.
בגלל היפוך הזמנים בין היום והלילה, את שעות האור אנחנו מבלים בשינה ערבה בקיבוצים המארחים - משמר העמק ופרוד. שם גם אוכלים צהריים ומשתכשכים בבריכה, לאגור כוח לקראת היציאה המחודשת אל החשיכה.
תמר שני־גל (39) מנווה איתמר, שפית קונדיטורית שעוסקת בחינוך מיוחד, באה למסע עם בעלה אסף (39), בעל חברת בנייה. הם נוהגים בסובארו אימפרזה מודל 94' ("3,000 שקלים, לא כולל ארבעה גלגלי ספייר וביטוח"), שאותה עיטרו בבובות זעירות של בעלי חיים עם הכיתוב "תיבת נוח" ("זה כמובן הפוך על הפוך, נוח היא לא בדיוק ההגדרה לאוטו הזה").
תמר, קטנת קומה וטמפרמנטית, מספרת שמאז ומתמיד אהבה להשתתף בפעילויות מוטוריות, לבחון כלי רכב מיוחדים, ענתיקות, מכוניות ספורט וטיולי ג'יפים. "קנינו את הסובארו במיוחד ל'גרוטראלי'. לפני שהגענו מיגנו את מכל הדלק ואת כל מה שעלול להתפוצץ או להישבר בנחיתה על אבנים".
ראלי זה לא פֶטיש של גברים?
"ממש לא. במסע הקודם נרשמתי עם שתי חברות, והיינו הצוות הראשון שכולו נשי. האמת? נתנו בראש לגברים. היו שם עליות שאנחנו עלינו עליהן במכה ראשונה, ולאחרים נדרשו כמה ניסיונות להתגבר עליהן, ועוד ברוורס. אף אחד שם לא שאל אותנו מי 'נתן לך רישיון?'
"זאת חוויה גדולה ומעצימה, התעלות על כל מחסום ומכשול שחשבת שיש לך רק כי את אישה".
• • •
בלילה השני למסע, בשלוש לפנות בוקר, נוקם השטח את נקמתו הגדולה בגרוטאות.
זה לא קורה על מסלעה אימתנית או בתוך מקווה מים משבית מנוע, אלא דווקא בשיפוע סתמי, דרך עפר הסמוכה לכביש הראשי, שכנראה הוערמה על ידי משאית וטרם הספיקה להתגבש. הניסאן אלמרה 1999 הוורודה של צור תמיר (49), יועץ משאבי אנוש מאבן יהודה, ושחר עזרא (35), בעל מוסך לאופנועים מחולון, נפלה חלל.
3,000 שקלים שווה האלמרה, "יד מיליון, אבל מי סופר". שלושה מסעות שטח סיימה בהצלחה. צוותה השקיע בה כמה מאות שקלים, בעיקר במצבר חדש, בגגון רחב שבנו במיוחד ברתכות ובצבע ורוד־סגול שהותז עליה ממיכל ספריי שלם ("אומרים שהצבע מזעזע, אבל בעינינו הוא יפה").
הטרגדיה מתחילה כשהאלמרה מנסה לעלות על השיפוע, אבל מגיבה בהשתנקות לא ברורה, עוברת לחרחור מתכתי, ממשיכה בסירוב עיקש של מוט ההילוכים לזוז, ומסיימת במוות קליני.
במבט ראשון נשללת האפשרות שהצירייה נשברה. אחר כך נקבע שזאת גם לא אבן שנתקעה בגיר. אז מה קיפד את חייה של האלמרה, שעד השלב המתקדם הזה עוד ניתרה בין המשימות ללא רבב?
מישהו מציע לעבור לנוהל חירום, כלומר להפוך את הניסאן על צידה, כדי שאפשר יהיה להביט בשאסי. החבורה משלבת ידיים, ובתוך שניות הרכב נשכב על דלתותיו הימניות. מבט חטוף בשמן הגיר השפוך פותר את התעלומה: שבר בתיבת הגיר.
מתברר שהפרש לחצים בין הגלגל שהיה מונח על הקרקע המוצקה לבין הגלגל שעלה על החצץ הרך גרם לקריעה מסיבית בתיבת הגיר, שגם כך היתה עייפה מהחיים. "אין מה לעשות, מכאן זה רק לחלפים", פוסק אחד הנוכחים, ומתעניין מה השעה. צור משיב לו בעצב: "למה? אתה רוצה לקבוע את שעת המוות?"
האלמרה יוצאת לדרכה האחרונה, נגררת על רכב החילוץ שמלווה את המסע. "עלות התיקון לא שווה את המאמץ לנסות להחיות אותה", מסכם שחר ומלטף ברוך את הברזלים המתקררים של הצירייה. מכאן יתפנו צור ושחר ליישוב סמוך וימתינו אצל ידידים לגרר שיגיע בבוקר. "היה כיף גדול", אמר שחר לחברים שבאים לחבק ולהיפרד. "הניסאן גאה על שהגיעה עד הלום".
מה יקרה איתכם במסעות הבאים?
"נקנה אוטו ישן חדש".
ממשיכים ליעד האחרון. האופק מתכונן לזריחה, ולחלון נדבקים שיחי סברס, אשכולות תאנים בשלות ושורות סדורות של קלחי תירס לבהמות. ממש הושט היד וגע בם. יופי נדיר, ששב ומזכיר לכולנו איזו החמצה זו לשבת מול הטלוויזיה בסלון, במקום לצאת אל הטבע ופשוט לנשום.
שאגות מנוע מחרישות אוזניים, עם מכות חצץ ואבנים, ממלאות את תא הנוסעים של הליאונה. מעניין מה היה אומר בעליה הראשון אילו היה רואה את הישגי מכוניתו האהובה בגיל השלישי. איזה כושר הישרדות היא מציגה בעליות לרמות מנשה, מול הרי שוויצריה הקטנה, המוצפים עכשיו באור סגלגל.
תגידו, אחרי כל המילים הגבוהות, זו לא סתם התעללות סדיסטית ברכב שגם כך כולו מתקלף, מתפורר או נוזל?
אופיר: "בדיוק להפך. המסעות נועדו להוכיח שהזקנות הללו לא חייבות לעמוד בתור לקופת חולים. שהן עדיין רלוונטיות ויכולות לתת את מה שיש בהן. לדעתי, זה הכבוד הכי גדול שאפשר לתת למכונית, כל זמן שהיא ממשיכה לנסוע".
אז מי המכונית המנצחת במסע הזה?
"ב'גרוטראלי' אין מנצחים, אבל יש אותות הצטיינות, ולחלופין, פרס 'חמוֹר האירוע' - למי שעשה את השטות הכי גדולה בשטח. פעם נכנסתי בעצמי לתוך תעלה עמוקה, סתם מסקרנות, ולקח לי חצי שעה להיחלץ ממנה. במהלך הניסיונות גם נכנסתי לבור פתוח וכמעט שברתי גלגל. זכיתי אז ביושר באות 'החמור'".
אז מי החמור הפעם?
"הצוות של הסובארו גראנד ליאונה מודל 93'. הם נסעו חצי שעה בלי להפעיל מזגן".
