בהיעדר מרפא לדמנציה לסוגיה, מתפתחות גישות טיפוליות שונות להתמודדות עם המחלה, שאט אט מבודדת את החולים בה מסביבתם • אחת מהן היא בובותרפיה - שימוש בבובות, המשפר את התפקוד הפיזי והקוגניטיבי • ב"עמל בשרון" מספרים: "הבובה היא התשובה האולטימטיבית לבדידות"
הן יושבות יחדיו, חבורה קטנה של נשים שמערסלות בידיהן בובות רכות, בעודן שרות להן שירים מהבית, חלקם ביידיש, הרוב ברוסית. כולן חצו את גיל ה־80, וכולן סובלות מדמנציה. סוניה (השם שמור במערכת) מחזיקה את בבושקה, הלבושה בשמלה ורודה שלה כובע וגרביים תואמים, ומשקה אותה במיץ פטל מתוך כוס פלסטיק. כשאני מבקשת ממנה להחזיק את הבובה מסרבת סוניה בתוקף ומצמידה אותה לחזה, "לא. אני צריכה להאכיל אותה. זו שלי. הילדה בבושקה". פתאום מתערבת ציגלר: "הגיוני שהיא לא תיתן את התינוקת שלה לבנאדם זר, לא?" וסוניה, בניתוק משלה, אומרת לבובתה־ילדתה, "תראי, מי מסתכלת עליך? תראי איזו דודה עומדת לידנו". אחר כך תבדוק סוניה את הבגדים הרטובים ותגיד שהיא חייבת להחליף ולכבס, לא לפני שתרים את הבובה לגיהוק. בהמשך היא בעצמה תשתה מיץ פטל אבל מכוס אחרת, שלה.
מרחוק המחזה הזה נראה כמשחק סוריאליסטי, אך למעשה מדובר בבובותרפיה - גישה טיפולית שמטרתה בין השאר לעודד פעילות מוחית אצל חולי דמנציה באמצעות שימוש בצעצועי ילדים, המיושמת בין השאר בבית הדיור המוגן הסיעודי "עמל בשרון" ברעננה. הלוקים בדמנציה (שיטיון) סובלים מפגיעה בתפקודים הקוגניטיביים והמנטליים, למשל הזיכרון, יכולת החשיבה, ההתמצאות בזמן ובמרחב וזיהוי של אנשים וחפצים, ועלולים להפגין בלבול, רוגז, חשדנות והתקפי אלימות. פגיעות אלה גוררות אחריהן ירידה הדרגתית גם ביכולת הפיזית לבצע פעילויות יומיומיות ולתקשר עם הסביבה.
כ־10 אחוזים מבני ה־65 ומעלה חולים בדמנציה, ושכיחותה עולה עם הגיל. לעתים נדירות מתגלה המחלה גם בקרב בני פחות מ־60. בישראל נאמד מספר החולים בכ־150 אלף ועל פי הערכות, מספר הסובלים מדמנציה צפוי לעלות במידה רבה בשנים הקרובות, עם הזדקנות האוכלוסייה בישראל.
המחלה עדיין מוגדרת כחשוכת מרפא. רוב הטיפול מתמקד בשלביה הראשונים, ובאמצעות התערבות תרופתית אפשר לעכב במעט את קצב התפתחותה. "בשלבים מאוחרים יותר של דמנציה המחלה מפסיקה להגיב לטיפול התרופתי", מסבירה מנכ"לית בית האבות "עמל בשרון", גלית גז, "ההידרדרות נעשית מהירה יותר, הפגיעה חמורה יותר, ולרופאים ולמטפלים לא נשאר דבר לעשות מלבד לדאוג לנוחותו המרבית של החולה".
"לא עוד סתם בובה"
זו הסיבה שעבור צוות המקום מדובר ב"הרבה יותר מסתם בובה", כפי שמיטיבה להגדיר סיגל ציגלר, פיזיותרפיסטית, מנהלת שירותי הפיזיותרפיה וסגנית המנהלת של בית האבות. "עד שתימצא גלולת הפלא למחלה חשוכת המרפא הזאת, אנו רואים כי לשימוש בצעצועי ילדות יתרונות רבים ליצירת קשר עם חולים שהפסיקו להגיב לסביבה. הבובה היא התשובה האולטימטיבית לבדידות, היא נותנת תחושה של חמימות למטופל, מרגיעה ומעצימה את תחושת האחריות. אנחנו רואים שהטיפול בבובות מזכיר לחולה את הטיפול בילדיו או בנכדיו הקטנים, ומוביל לתגובה וליצירת קשר לצד תחושת ההנאה. נוסף על כך, בעזרת הבובה משתפרת התקשורת בין הדיירים לצוות ובין הדיירים עצמם לבני משפחותיהם".
את התוצאות שעליהן מצביעה ציגלר רואים גם אצל רימה זלטבורסקי, המביטה באהבה בבובתה בעלת השמלה האפורה וצמד הקוקיות. "תסתכלי איזה יופי, איזו יפה. אוכלת יפה. אבל עדיין היא לא נגמלה", היא אומרת ומלטפת לה את הטיטול הקטן, "את ילדה טובה. אמא אוהבת אותך". גם אוקטובריאנה פומין מחזיקה בידה את "בובה", דמות רכה שלראשה סרט עם פרחים קטנים מפלסטיק שהכינה בחוג ריפוי בעיסוק. "היא למשל לא תקשרה עם אף אחד", מציינת ציגלר, "היום, כשנה אחרי, היא מתחילה לדבר, להצביע על דברים, וזה בהחלט הישג".
אלטרנטיבה לפיזיותרפיה הקלאסית. משקפי ה־VR BOX והקשישים בפעולה
פומין וחברותיה, הישובות בכיסאות גלגלים, הן סיעודיות וסובלות מדמנציה ומירידה קוגניטיבית ותפקודית. לפי גז, "אוקטובריאנה דוברת רוסית בלבד ולרוב אינה מתקשרת עם הסביבה, היא יושבת ומביטה במתרחש ואינה מגיבה או נוטלת חלק בפעילויות השונות. התיאבון שלה ירוד והיא היתה זקוקה לעידוד רב באכילה, עד שהגיעה אליה הבובה לפני מספר חודשים - ומאז חל שינוי משמעותי, והיא בנאדם אחר. תסתכלי עליה, היא מחבקת אותה והעיניים שלה קורנות מאושר. אין ספק שבעיניה זוהי לא סתם בובה אלא דמות קרובה. בנוסף, עד לפני חודשיים היא לא הוציאה הגה מפיה, ופתאום הצוות מוצא אותה כשהיא מדברת אל הבובה, מלטפת אותה, מלבישה ופושטת ממנה את הבגדים. אוקטובריאנה שואלת אותה שאלות וממתינה לתשובות. היא עליזה יותר, משתפת פעולה הרבה יותר, התיאבון שלה השתפר פלאים וכיום היא אוכלת את כל האוכל המוגש לה".
אז זו הבשורה, לעורר דאגה ואמפתיה באמצעות צעצועי ילדים?
"למעשה, מדובר באחת השיטות שהופכות שכיחות במטרה להעניק לחולים תחושת נוחות ועידוד", מספרת גז, "הבובות שבהן עושים שימוש הן בובות רכות שמגבירות את הרצון למגע, לליטוף ולדאגה מצד המטופל". ציגלר נתקלה בשיטה במהלך סיור מקצועי במרכזי טיפול בהולנד, ואז גמלה בלבה ההחלטה שהשיטה תגיע גם לרעננה. לדבריה, "הדהים אותנו לראות שבתצפיות שנערכו בקרב חולי דמנציה אשר ניתנו להם בובות למשחק, ואצל נשים חולות אלצהיימר במיוחד, שהחולים נעשו רגועים יותר וסבלו פחות מחרדה - סממנים אופייניים לשלבים המוקדמים של המחלה. את ההסבר להצלחה יכולות לספק עדויות של סקירות מוח שנעשו לחולי אלצהיימר, המזכירות סקירות של ילדים צעירים מבחינת אופן תפקוד המוח. הבובות, כמו גם משחקים חושיים אחרים, מעודדות את החולים לגעת ולחוש, להיות בפעילות במקום לשכב במיטתם ולא לעשות כלום".
על חשיבותו של התהליך מעיד בנה של אחת הדיירות השוהות במקום. "אמא היא לא מהטיפוסים המחבקים והנוגעים. הסכמתי להליך כשפנו אלי ועדכנו אותי, אבל לא ממש חשבתי על שינויים גדולים. כשהגעתי בפעמים האחרונות פתאום היא הניחה את כף היד שלה על כתפי וליטפה. זה הדהים אותי. אמא הרבה יותר רגועה ושלווה, אין ספק".
באשר לתהליך עצמו מפרטת ציגלר: "מסירת הבובות לחולים היא הדרגתית ומלווה על ידי עובדת סוציאלית, מרפאה בעיסוק ומדריכת תעסוקה, כאשר המשפחות והצוות מתודרכים. בתחילה נעשה חיבור בין הדיירת לבובה תוך צפייה בתגובת הדיירת ואופן התייחסותה לבובה. כאשר נוצר חיבור, הצוות מתודרך בנושא תוך כדי הקפדה כי הבובה תהיה עם הדיירת בכל שעות היממה".
ומה עם גברים?
"ניסינו", אומרת ציגלר, "לא היה חיבור. הם פשוט הניחו את הבובה בצד והתעלמו ממנה באדישות מוחלטת. כנראה זה משהו באינסטינקט האימהי המובנה שלנו. זה מתחיל בגיל שנה לערך ומסתבר שזה נשאר גם כשאת בת 90 עם דמנציה, כשהזיכרון לא מי יודע מה כבר. עם בובה הכל יוצא החוצה. כמו סכר. החיבור היה מיידי, ללא תיווך, ללא תקופת הסתגלות. זה הדהים אפילו אותנו".
"ניסינו את השיטה עם גברים אבל לא היה חיבור. כנראה זה משהו באינסטינקט האימהי המובנה שלנו"
על עבודתה בבית האבות מספרת ציגלר: "פה את חייבת חשיבה מחוץ לקופסה, יצירתיות, וזו הזכות שלנו לתת להם את כל מה שניתן ויש לתת בשליש האחרון לחייהם".
בסופו של יום מגיעים הביתה, להורים שאני מניחה שגם הם מבוגרים. זה קצת מפחיד, לא?
"זה נותן לך פרופורציות", מחייכת ציגלר ומיד מסבירה, "אבא שלי בן 87 ואמא שלי בת 65. הם גרים בבית בתמיכת מטפל. אני רואה את המשפחות ואני בהחלט מבינה אותן. אני יודעת מה זה לתפקד כהורה להורה שלך, וזה לא פשוט. מצד שני, אני יודעת גם לעשות את ההפרדה הטיפולית. לפעמים אני יודעת טוב יותר מהמשפחה מה טוב לאדם המבוגר. וצריך לדעת לשחק על הגבול".
16 השנים שבהן עובדת ציגלר כפיזיותרפיסטית, מתוכן שבע שנים ב"עמל בשרון", משפיעות גם על משפחתה הגרעינית, המתגוררת בכפר סבא. לדבריה, בעלה אלון וילדיהם, אריאל (15), ליעד (12) ועופרי (8), "מעורבים בכל מה שקורה כאן. הם מגיעים לפה ומשחקים עם הקשישים. שני הילדים שלי מפעילים קייטנת קיץ לילדי העובדים עם פעילויות המשולבות עם המבוגרים. הם מכירים את הדיירים בשמותיהם, והפוך. כשהם מגיעים, הם מתיישבים להם על הברכיים, שרים ביחד, עושים מופעים יחד. הם נולדו אל המקום וחיים אותו. בשבילם, זה כמו ללכת לסבא ולסבתא".
פיזיותרפיה מעולם אחר
צעצוע אקטיבי נוסף שבו נעזרים ב"עמל בשרון" הוא VR BOX - משקפי מציאות מדומה שבאמצעותם אפשר לצפות בסרטים ולשחק במשחקים שונים, וכך לגרום למטופלים לזוז באופן חווייתי, כשכבר אין להם כוח לתרגילים של הפיזיותרפיסט. בחלל הטיפולי הפתוח נשמעים קולות צהלה. אחד מהם בוקע מגרונה של מרגרט גואילי (74), שמרכיבה את המשקפיים המדוברים והתלהבותה מהמראות ניכרת בתזוזות ראשה. הפיזיותרפיסטית לי קידן מחייכת ומסבירה בלחש: "היא צופה בסרט עם רכבת הרים. זה מוציא אותה משיווי המשקל. היא צופה ואני שואלת שאלות. מרגרט, מה את רואה בצד שמאל?" ומרגרט משיבה תוך כדי שהיא פונה שמאלה: "אני רואה גבר יפה שעומד פה, בצד", וממשיכה: "אני רואה בתים. המון בתים קטנים. צבעוניים". אחר כך מגלה קידן שעד לפני ארבעה חודשים מרגרט לא קמה מכיסא הגלגלים, והנה היום היא כבר הולכת.
